18/02/2024
״אנחנו רק נראים" - מיומנה של מפונה.
כשמביטים בנו במבט חטוף, אנחנו רק נראים מתפקדים. מצאנו בגדים נוספים, קיבלנו תלושים, או חרשנו על חנוחות יד שנייה, או השאלנו בגדים מקרובי ורחוקי משפחה. הצלחנו למצוא עבודה במקום הפינוי, או יצאנו לחל״ת, או בכלל מקום העבודה המפונה שלנו ״עבר דירה״.
כן, קיבלנו מענקים, הגשנו טפסים, ״עודדו״ אותנו לחזור לעבודה, והאמת שלראשונה העובר ושב לא בחריגה. כשמשוחחים איתנו אנחנו רק נראים שהתרגלנו, הסתגלנו למציאות החדשה. אולי נשארנו במלון, לשעות קבועות של אוכל, אטרקציות תרבות ופנאי, לרשימות מכונת הכביסה, ולגלות שהמייבש אף פעם לא פנוי. להסתובב עם ערמות כביסה ולאבד חצי מהם בדרך חזרה ל״דירה״. לחוסר השקט, להמולה. לכך שאתה תמיד נצפה, ויודעים מתי הלכת, חזרת, ואילו אורחים היו לך. לשולחן השירות הקטן בחדר שמנסה להכיל מעבר למידותיו, ולמלאי פתרונות האחסון היצירתיות ביותר. (היפנים בטוח היו גאים בנו).
״לפחות אתם ליד הכנרת״, ״לפחות אתם במקום פתוח עם נוף״. ואולי כאלה שאומרים גם בלב ״לפחות אתם בריאים ושלמים בגוף ובנפש, לא כמו המפונים בדרום״. ואם עזבנו לבית ״אמיתי״, נרגיש כנוטשים, איך לא נשארנו לשרוד את זה יחד עם כל הקהילה.
כשמכירים אותנו אחרי שעברנו, אנחנו רק נראים שהסתדרנו, התמקמנו, העברנו את הילדים למסגרת חדשה. ״הם מתנהגים כאילו הם היו פה מאז ומעולם״. טוב, בכל זאת הם סיגלו לעצמם יכולות היטמעות, זו הסתגלות שלישית רק השנה, ומי יודע, היד עוד נטויה.
מצאנו רהיטים חדשים/ישנים מפה ומשם, תוהים אם לקנות, כי בכל זאת אחרי המלחמה נתקע עם רהיטים כפול שניים. מעצבים ומניחים שיהיה נעים וביתי, אבל לא יותר מידי, כדי לא להעביר את המסר שכאן עוד נשאר.
אנחנו רק נראים בסדר. כי בלילות או בנסיעות ארוכות, שיש זמן לחשוב ולהתגעגע הדמעות זולגות מעצמן. הייאוש גדל מיום ליום, וחוסר הוודאות לגבי העתיד פוער חור עצום בליבנו. מתכננים רק למחר, מחרתיים, עוד שבוע או לחודש הבא במקרה הטוב. רוצים הבייתה, רוצים לבית שלנו, זה שבנינו במו ידינו, או אפילו השכרנו ומכיל את כל עולמנו.
לא יודעים אם נשאר או לא כשהמלחמה תגמר, והשאלות האלו כואבות בצורה שבלתי תאמן. כי בפנטזיה רוצים שהכל יסתדר. שנחזור לעמק ולהר שלנו, לנוף הירוק הבלתי נגמר, לנחל, ולאנשים הטובים. לחסידות שנודדות, וקצה החרמון המושלג. לפרחים, למטעים שמחליפים צבעים, לבתי העסק המקומיים ששם כמעט את כולם אנחנו מכירים. לתחושה של בית, ולא של זרות. לתחושה של מוגנות, ולא של ארעיות.
אנחנו רק נראים בסדר, אבל בפנים אנחנו ממש לא.
*הטקסט נכתב בגוף ראשון רבים, כי נדמה לי שלא רק אני חווה את החוויה הזו, אך יודעת שכל אחד חווה אותה קצת אחרת.
נועם אשכנזי, מפונה מקיבוץ משגב עם. התפנתה לסלינה בכנרת וכעת עברה ללהבות הבשן.
Noam Eskenasy
