05/03/2020
חשיבה מרפאת
דרך החשיבה הדואלית, כפי שאני מכנה אותה, או "המדיטציה הדואלית", מתבססת ופועלת דרך המימד החושי. אל חמשת החושים, כפי שאנו מכירים אותם, נוספים עוד מחיה חושים, שהם זהים לאלו הראשונים, בדומה לכך שחמשת אצבעות יד ימין זהה לחמשת האצבעות של יד שמאל.
אם נסתכל, למשל, על הפעולה של חוש הראיה, הרי שנוסיף למה שהעין רואה את איך שהעין נראית מתוך אותו אובייקט שהיא רואה. כלומר, שהתמונה השלמה היא לא רק מה שהאדם רואה כי אם גם איך שהוא נראה... לא רק מה שהוא שומע כי אם גם איך שהוא נשמע... וכן הלאה.
על פי תפיסה זאת, מהמקום שממנו מביטים אל המציאות, רואים את המחשבה החד משמעית, הרציונאלית, או כמבט שיוצא מן העין וממשיך לאינסוף ולא חוזר ממנו לעולם... או כמבט אינסופי אל תוך האדם ושקיעה עמוקה פנימה שאין ממנה דרך חזרה...
עצם המחשבה שאפשר גם לראות פנימה וגם החוצה, בעת ובעונה אחת, אינה מתקבלת על הדעת הרציונאלית, ונמצאת שהיא חסרה את ההפריה של שתי התנועות המנוגדות, אחד אל האחרת, ומביאה בהן מלחמה אינסופית, כאשר לעיתים צד זה מנצח, לעיתים הצד שכנגד, אך אין מכך הפריה, ואין לפעולות האלו כל השפה אמיתית על החיים, עד כדי שאפשר לראות בהן חסרות משמעות.
כשנוספת תובנה חדשה, כמו למשל, על פי הדרך הדואלית, הולכת תפיסת העולם ומתרחבת. עולמות שהיו מונחים זה לצד זה בניכור מוחלט מתחילים להתחבר והיריעה הולכת מתרחבת, או במילה אחרת הולכת ומתרכבת, כמעשה המרכבה, הנרמז לנו בכתבי הקודש...
כשדבר והיפוכו מתאחים והופכים אחד, מהירות התדרים עולה, כמו המעבר מטור חשבוני אל טור הנדסי... מהירות התדרים של כל צד לא רק מתוספת, כי אם מוכפלת... האפשרות לשינויים וחידושים, שנראו קודם בלתי אפשריים, מתגמשת והופכת אפשרית.
קשה לתאר במילים את השינוי העצום העובר על האדם שמביא על גופו שינוי תדרים עוצמתי כל כך. הרגלי המחשבה הישנים, שעליהם נחים בטחונו העצמי וזהותו המוכרת, כ"מזדקפים על רגליהם האחוריות", משמיעים קולם בזעקה גדולה, והוא חש כמו טיפת גשם שנופלת לים וחשה שהיא מאבדת את עצמה...
ה"אגו", שכל תכליתו היא ההפרדה, ובלעדיה כלל לא היה קיים, נמצא כאן באיום,הנגזר מתוך אופיה של המחשבה הרציונאלית ההשוואתית, ואשר אינה יכולה להתקיים ללא אותו קו הפרדה, (כי איך יתקיים השיפוט בין טוב ורע אם אין מפרידים ביניהם)...
ונהה אותו אגו נמס וחדל להתקיים!!! כחומה הנופלת, כקירות ים סוף החצוי שחוזרים להתחבר בסערה... עד כדי אבדן כל חיל מצרים ופרשיו בים...
כוח האגו מפנה את מקומו לכוח השיוך. עד שזה קורה עצמת המערבולת משווה למראה נופך של ערפל סוער... יש והאדם יחווה שראשו סחרחר עליו... שכן, כמו בהכנת מרק, הולכים ומתערבבים בו כל החומרים, או התדרים, ועד אשר יתפזר הערפל, תצטלל התמונה העצמית, ונראה את עצמנו מחדש, יש ונחווה את הפחד הגדול, החרדה הבסיסית שהיתה עד עכשיו קרקעיתה של המציאות, כפי שהכרנו אותה, כמו עומדת להיעלם... עד אשר נגלה, שלא היינו זקוקים לה כלל, וכי גם כך אנו מצויים לבטח במקומנו, ללא כל חסימה... ולא נופלים לשום תהום, כי אם משתחררים לעצמנו ובוחרים בעצמנו את אותם השלבים בסולם, שהוא ולם יעקוב, ומתואר וגלוי כבר לפני "בעל הסולם", כפי שקראתי לאחרונה...
אכן, זה הוא שיעור עצמת השינוי, ובאותו רגע, ממש החל מהצעד הראשון של נחשון בן עמינדב שירד תחילה לים... אין אפשרות לדעת שום דבר. זהו רגע שבו שני קוטבי הדעת הופכים לאחד, כרגע ההתעברות בין זכר ונקבה שיוצרים עובר שלא היה שם קודם. זה הוא עקרון הפריון, בין אם במעשה ובין אם במחשבה. הפוריות עצמה מתרחשת. בלעדי רגע "החיבור בין הבתרים" הזה, אין במעשינו ובמחשבותינו פוריות כלל. משולים הם לפעולות סקר חסרות משמעות והשפעה...
עד לרגע ההתהוות הזה, אשר מוביל אותנו מתפישת עולם של "ה' אלוהינו" אל "ה' אחד", אין ביכולתנו לדעת מה קורה, וכדי שנצליח לעבור את הרגע הלא ידוע הזה בהצלחה, בתוך חוסר ידיעה, אנו ממשיכים בתנועה, מעבר לאימת הלא נודע, על מסילות האמונה.
האם אתחרז לי עם דבר מה, מעבר לאימה, רק בתנועה על מסילות האמונה?
בלעדי האמונה הזאת, העומדת לעיתים בסתירה להיסטוריה האישית ולניסיון חיים, לעיתים כושל, מן העבר, עלינו להמשיך, מתוך האמונה שנבראנו נכון, ושגם כאשר כל החלקיקים בגופנו יתפזרו וישחררו אחיזה, אחד מן האחר, הם ישובו ויתחברו, ימצאו אחד את האחר ויתלכדו מחדש בצורה שהיא אפילו נכונה יותר, מתאימה יותר, וזה הוא תהליך הריפוי האנרגטי הרוחני.
את החוויות שמגיעות לאחר מכן, יש שמכנים בשמות נשגבים, כמו "הארה"... אין לתאר עד שלא מבצעים את הפעולה עצמה, מתוך אמונה, ולרגע ללא הסתמכות על ידיעה, כי אם שהיה בתהליך של שינוי. השכר הרוחני, אומרים מי שכבר היו שם, לא יתואר בפז, וההישג הגופני הוא היעלמות הסבל, על צורותיו השונות, הגעה אל שלווה במחשבה, סיפוק ועונג... והלוואי שעוד אנשים יזכו בכך, אמן.
