17/06/2026
סיימתי היום מפגש אימון נוסף עם זוג שאני מלווה.
זה היה המפגש השלישי שלנו, ואני מודה – אני גאה.
כן, גאה בעצמי. מותר לי, לא?
לא בגלל שאני חושב שאני יודע הכול, ולא בגלל שעשיתי איזה קסם מיוחד.
אני גאה כי אני רואה את הדרך שהם כבר עשו.
כשהם הגיעו לפגישת האפיון הראשונה הם היו מבולבלים, מתוסכלים, כועסים אחד על השני, ובעיקר חסרי אמונה שאפשר לשנות משהו.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על המצב הכלכלי שלהם, שנראה להם כמו מקרה אבוד.
האמת היא שבאימון, כמו בחיים, כמעט שאין דבר כזה "מקרה אבוד".
יש מצבים מורכבים.
יש טעויות.
יש הרגלים שפחות עובדים.
אבל כשמוכנים לעצור לרגע, להסתכל למציאות בעיניים ולעשות צעדים קטנים ועקביים, אפשר להתחיל להזיז הרים.
שלושה מפגשים בלבד, וכבר אפשר לראות שינוי. אני רואה את זה למרות שלהם עדיין קשה.
לא הכול נפתר.
לא כל הבעיות נעלמו.
אבל יש יותר הקשבה.
יש יותר הבנה.
ויש בעיקר תקווה.ניצוץ ראשון של אופטמיות. קטן אבל ניצוץ.
לפעמים, תקווה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון.
זו בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהב את מה שאני עושה.
