08/04/2021
(מתוך הפייסבוק של עמותת גלבוע אוהבת חיות)
סיפורה של נינה דינר שניצלה בזכות אהבתה לכלבים:
נינה נולדה בשנת 1926 בוורשה, היא תמיד אהבה וגידלה כלבים. זיכרון הילדות הראשון שלה הוא שהיא בת שלוש, יושבת על ספה והיא מאושרת כי לידה יושב רועה גרמני. אפילו בגטו בוורשה, טרם נלקחה עם אימה למחנה הריכוז מיידנק, היא גידלה כלב.
במיידנק, שם נפצעה קשה מירי, רק החלו תלאותיה של הילדה נינה. לאחר 4 חודשים היא הועברה עם אימה למחנה סקרג'יסקו קמינה בפולין, בית חרושת לנשק ותחמושת בו הועסקו יהודים כעובדי כפייה. במחנה זה הפעילו הגרמנים שיטת "השמדה תוך עבודה": היהודים ייצרו תחמושת תוך שהם מתים מרעב ומהרעלה כימית. מעטים שרדו שם מעל לשלושה חודשים.
כשנינה ואימה הגיעו למחנה, הן הועמדו במסדר אותו סקר מפקד המחנה הקצין הנאצי דר' ארתור רוסט. נינה מספרת שלרוסט התלווה "כלב נהדר" מסוג דוגה דני (דני ענק) לבן עם כתמים שחורים (הארלקין). כשעבר הנאצי עם הכלב במסדר, עשתה נינה מה שידעה מילדות וקראה לכלב על ידי קולות ציקצוק. הכלב הענק עזב את בעליו ובא "ליהודייה הפצועה, היחפה והעלובה שעמדה בשורה". דר' רוסט, מופתע מהתנהגותה של נינה ומהתנהגותו של הכלב, ניגש אל נינה ואמר לה שמעכשיו שמה יהיה לילי. הכלב עמד לידה, היא ליטפה אותו והוא ליקק אותה חזרה. הנשים היהודיות אמרו לה שהיא משוגעת שהיא מלטפת כלב שחונך להתנפל על בני אדם.
נינה שהתה במחנה זה כשנה, הכלב כל הזמן חיפש אותה, ידע איפה היא עובדת ובא אליה לליטופים. היא לא ידעה את שמו, כי "לא צריך שם, מספיק צ'ו צ'ו" (לעשות לו קולות). בשל הקשר בינה לבין הכלב, דר' רוסט נתן לנינה קצת מהאוכל של הכלב כתוספת מזון, וכיוון שהאוכל של הכלבים היה טוב בהרבה מהאוכל שניתן ליהודים, היא הצליחה לשרוד במחנה שנה שלמה. אימה של נינה לא שרדה ומתה מרעב במחנה. בתום השנה, נינה שקלה 32 ק"ג, היא הייתה נפוחה מרעב, ללא שיער וסבלה ממספר מחלות קשות.
באוגוסט 1944, עת התקרבו הרוסים למחנה, החליטו הגרמנים לשלוח את העובדים החלשים להריגה מיידית ואת היתר להעביר למקום אחר. נינה נשלחה למות. כשדר' רוסט הגיע לבדוק אם ישנם מספיק אנשים מיועדים להריגה, הוא לא הכיר את נינה, אבל הכלב זיהה אותה ונעמד לצידה עד שדר' רוסט הגיע והוציא אותה מקבוצת הנידונים למוות והעביר אותה לצד של החיים: "לילי בואי, את הולכת לכאן".
"נשארתי בחיים על ידי כלב, פשוט מאד, הוא הציל אותי".
בהמשך נשלחה נינה לבוכנוואלד ושם הצליחה לשרוד עד סוף המלחמה.
ב-1948 עלתה נינה לארץ ואחרי כמה שנים היא חזרה לגדל כלבים. אחרי שהכלב האחרון שלה קוקי נפטר היא קשרה עצמה לכלבים של בני משפחה ושכנים.
"אי אפשר לחיות בלי כלב. לא צריך לפחד מכלבים, הם מרגישים מי אוהב אותם".
בתמונה שצילם ב2019 איתי בר יוסף לכתבה בעיתון "הארץ" מצולמת נינה עם כלבת דני ענק דומה לכלב שהציל אותה.
![[גבולות]בתור נערה לא אהבתי שמגבילים אותי ומציבים לי מסגרות, הייתי קצת מרדנית (יחסית לנוער של היום הייתי סוכריה חח)אבל יח...](https://img3.businesses10.com/591/595/2809665635915950.jpg)
