חיים ילין - Haim Jelin

חיים ילין - Haim Jelin תושב בארי. חכ"ל וראש מועצת אשכול לשעבר

נולד בשנת 1958 בבואנוס איירס, עלה לארץ בגיל 18. אב לארבעה. תושב קבוץ בארי.
שימש כראש מועצה אזורית אשכול משנת 2007 ועד סוף מרץ 2015.
בעל תואר בכלכלה וניהול ממכללת ספיר.

איש ההתיישבות החקלאית. ילין עלה לארץ בגיל 18 עם קבוצת "אתגר", שירת בצה"ל כחייל בודד כמדריך בקורס מפקדי טנקים.
בנובמבר 2007 נבחר לראש מועצה אזורית אשכול, וב-2012 נבחר לקדנציה שנייה ברוב של 91%. כראש מועצת אשכול נקט בצעדים מהותיים לחיזוק התושבים והכלכלה, וזאת למרות המצב הביטחוני והקשיים שבשימור שגרת החיים האזרחית. הקים שלושה ישובים מול גבול מצריים, יזם וקידם את פרויקט המיגון הגדול ביותר במדינת ישראל, הביא להגדלת מספר התושבים ופעל להעצמת החינוך במועצה ואיכותו. הביא לאיחוד של כל תנועות הנוער במועצה, כך שכיום כל תנועות הנוער במועצה יושבות ביחד ופועלות ביחד למען מטרה משותפת.

במהלך כהונתו לחם צה"ל במבצעי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, שבמהלכם נאלץ להתמודד ילין עם ירי בלתי פוסק של רקטות ופצמ"רים אל יישובי המועצה האזורית. במבצע 'צוק איתן' נחשפה תשתית מנהרות הלחימה של החמאס המאיימות על יישובי עוטף עזה, כחלק מלחימתם בישראל.
ילין הפך להיות אחד מסמלי מבצע 'צוק איתן', כאשר ייצג בנחישות את תושבי עוטף עזה מול ההנהגה השלטונית, ושימש במשך השנים כדובר הלא רשמי של תושבי עוטף עזה, ייצג את קשיי התושבים מול מטחי הרקטות והפצמ"רים וזכה להערכה על הנהגתו את התושבים גם בזמנים קשים.

בחודש ינואר 2015 היה חלק ממשלחת ישראלית פרטית שטסה למשרדי ועדת האו"ם בז'נבה, במטרה לייצג ממקור ראשון על הצד הישראלי במבצע, ולהשמיע ככל הניתן את קולם של האנשים החיים תחת טרור מתמשך בפני ועדת שאבאס לבחינת מבצע "צוק איתן".

לקראת הבחירות לכנסת ה -20 הצטרף ילין למפלגת 'יש עתיד', כדי להיות נציג ההתישבות והפריפריה מטעמה בכנסת.
בשנת 2014 בחר משרד הרווחה להעניק את פרס אות "הקהילה המתנדבת" לילין, כנציג יישובי עוטף עזה, על חוסן קהילתי במהלך מבצע "צוק איתן".

רינת, חן, אלון ועידו ז"לבאנו לבקר.מתגעגעים עד כאב.​חן, עץ המנגו עם פרי.לא קטפנו,השארנו לכם.זה שלכם.
24/07/2026

רינת, חן, אלון ועידו ז"ל
באנו לבקר.
מתגעגעים עד כאב.
​חן, עץ המנגו עם פרי.
לא קטפנו,
השארנו לכם.
זה שלכם.

מתי הפכנו כהים כל כך לרגשות של אחרים?מתי הפכו המשפחות השכולות, ששילמו את המחיר היקר מכל, לכלים פוליטיים ציניים ולחומר גל...
21/07/2026

מתי הפכנו כהים כל כך לרגשות של אחרים?
מתי הפכו המשפחות השכולות, ששילמו את המחיר היקר מכל, לכלים פוליטיים ציניים ולחומר גלם בידי יוצרי AI? מתי הנדסת התודעה הפכה לאמת, מתי האמת פשוט הפסיקה להיות אמת?
​אנחנו צמים ב-ט' באב לזכר חורבן הבית הראשון והשני. לובשים שק, קוראים קינות ומדברים ביראת קודש על מורשת. אבל בזמן שאנחנו מביטים לאחור, הבית שלנו מדינת ישראל, המפעל האדיר שנבנה כאן, מתפורר לנו מבפנים.
​זוכרים את שנאת החינם. זוכרים את שורפי אסמי המזון בירושלים, שהעדיפו לראות את הבית נשרף ובלבד שלא להתפשר. זוכרים הכל, מנופפים בהיסטוריה, אבל פשוט לא לומדים ממנה דבר. בטח לא הפוליטיקאים, בטח לא המנגנונים שמקיפים אותם, ובטח לא אלו שמלבים את האש יום-יום בשביל עוד כמה לייקים או עוד מנדט.
​איבדנו את הבושה, איבדנו את היכולת להקשיב, ובעיקר איבדנו את ההבנה שאין לנו אופציה אחרת.
​אחרי אלפי שנים בגלות, בדם והקרבה, חזרנו הביתה. קיבלנו את מדינת ישראל. והטרגדיה הכי גדולה היא שהיום, האויב הגדול והמסוכן ביותר לא יושב מעבר לגבול. הוא נמצא ממש כאן, בתוכנו. בחשדנות, באיבה, ביכולת לדרוך על הפצעים הכי מדממים של השכן שלך רק כי הוא חושב אחרת.
​הדרך חזרה תהיה ארוכה. התיקון לא יהיה קל, הוא יקח זמן וידרוש מאיתנו לנקות את הרעל, לחזור לבסיס וללמוד מחדש איך להסתכל אחד לשני בעיניים. אבל בסוף, למרות כל מחרחרי הריב, אנחנו חייבים את זה לעצמנו ולדורות הבאים, בסוף, נהפוך לעם.

יש דמיון בין פוליטיקאים לפרשנים, הם דף מסרים. הם תמיד בעד ונגד, מצליחים להגיד בשפה יפה ורהוטה בדיוק את מה שחברי הכנסת א...
13/07/2026

יש דמיון בין פוליטיקאים לפרשנים, הם דף מסרים. הם תמיד בעד ונגד, מצליחים להגיד בשפה יפה ורהוטה בדיוק את מה שחברי הכנסת אומרים בגסות. הם הפוליטיקאים מפלגים, חופרים במוח כמו פרסומת בלתי פוסקת שמסרבת לשחרר, ומייצרים רעש במקום לאפשר לנו להקשיב.
​אני מחפש קול אחר. קול של תבונה, כזה שלא מנסה לנצח בוויכוח, אלא מנסה להבין. קול שיש לו את החוכמה לראות ש"ימין ושמאל" זה בסך הכל סטארט-אפ פוליטי ישראלי שנועד לפלג בינינו. כי מה זה בכלל שמאל וימין אחרי השבעה באוקטובר? החלוקה הישנה הזו כבר מזמן איבדה קשר למציאות שלנו.
​אני מחפש את חזון המדינה, ומעל הכל אני מחפש לבנות מחדש את האמון במנהיגות שלנו. כי בלי אמון, פשוט אין אמונה. אי אפשר לצעוד יחד לשום מקום כשהקרקע מתחת לרגליים שלנו רועדת מחשדנות.
​אני מחפש מנהיגות עם לב, מישהו שראוי לאמון שלנו, שיחבק את העם הזה לא רק ביום הבחירות כדי לקושש קולות, אלא דווקא ביום שאחרי, כשצריך להתחיל לעבוד ולשקם.
​מישהו שבמקום להכין עוד תוכנית יח"צנית ושטוחה של 100 ימים, יבנה מתוך תבונה ואחריות תוכנית ארוכת טווח של 1000 ימים של ריפוי. ימים שיחזירו לנו את האמון אחד בשני, ויצרו חיבור אמיתי בעם בין אנשים שחושבים שונה, מתוך הבנה שחברה חזקה נמדדת ביכולת שלה להכיל מורכבות, ולא למחוק אותה.
​בסוף, אנחנו, העם והמדינה הזו, אנחנו הדבר החשוב באמת.

בפעם האחרונה שהגעתי לניר עוז, זה היה בהלוויות, בימים של כאב שאי אפשר להכיל. בכניסה, ממש אחרי המרחב המפויח של מפעל ניר לט...
10/07/2026

בפעם האחרונה שהגעתי לניר עוז, זה היה בהלוויות, בימים של כאב שאי אפשר להכיל. בכניסה, ממש אחרי המרחב המפויח של מפעל ניר לט השרוף, בלטה בבנייה שכונה חדשה, כמו ניסיון עיקש להיאחז בקרקע.
​אמש, כשהגעתי לערב הוויסקי ליד הבריכה, משהו באוויר הרגיש אחרת. המפגש עם מזקקת מילק אנד האני והמותג סינגל בארי, והשילוב הזה של טעמים מהבית וריח של יצירה חדשה הציף את כולנו בהתרגשות עמוקה. השכונה ההיא כבר עומדת זקופה וגמורה, משדרת תקווה . המקום היה מלא בחיים, בהרבה צעירים, וגדי מוזס אחד, שמביא איתו תמיד אופטימיות מדבקת.
​אחד הצעירים אמר לי, עם אור בעיניים, ש לנעורים היה יום בבריכה. חבר'ה צעירים ומלאי מרץ אחרי צבא, שהגיעו מכל הלב לעבוד, לעזור ולהפיח חיים. הכלבו פתוח, האורות דולקים, ויש תנועה חזקה ומעוררת השראה שמנסה בכל הכוח להמשיך קדימה, לצמוח מתוך השברים.
​הגעגוע עדיין נוכח, הרבה אנשים יקרים ואהובים חסרים לי בניר עוז, והחיסרון שלהם הוא פצע פתוח. אני באמת לא יודע איך מחבקים קיבוץ שלם שעבר כל כך הרבה, אבל אותם צעירים לא רק מחבקים אותו, הם מטעינים אותו בנשמה חדשה ולוקחים אותו על הכתפיים למקום של תקווה אמיתית. ציונות 2026, ישר לתוך הלב.

1000 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר 2023. 1000 ימים של מלחמה קשה וכואבת, שעדיין לא רואים את סופה באופק. מאחורי המספר הזה עומדי...
02/07/2026

1000 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר 2023. 1000 ימים של מלחמה קשה וכואבת, שעדיין לא רואים את סופה באופק. מאחורי המספר הזה עומדים 1000 חיילים וחיילות גיבורים שנפלו בקרב, 1000 משפחות שכולות שחייהן השתנו לנצח, 1000 אזרחים ואזרחיות שנרצחו באכזריות, ובהם גם אלו שקיפחו את חייהם בשבי חמאס. 1000 הוא בסך הכל מספר, מילה מופשטת שאין לה משמעות אמיתית, אלא אם היא מחוברת לצער העמוק, לכאב הבלתי נתפס ולחושך שמלווה אותנו. אך לצד האבל הכבד, אלו היו גם 1000 ימים של תקווה, כי הרי בלי תקווה אין לנו עתיד בארץ הזו. אלו היו 1000 ימים שבהם נלחמנו על הערכים שלנו, ובראשם הציווי העמוק של לא תעמוד על דם רעך. כל יום שעבר ב1000 הימים הללו הוא הוכחה חותכת לכך שיש לנו עם מדהים, עם שאני כל כך גאה להיות חלק ממנו. הלוואי שנדע בקרוב ימים טובים יותר, ימים של שקט אמיתי, ימים של פשטות וימים נורמלים כמו שכולנו מייחלים. עד שזה יקרה, תהיו אדיבים זה לזה, כי כולם כאן נלחמים כעת את אותו הקרב, הקרב על צביון המדינה שלנו, הקרב של העם כולו על מדינתו.

בין בארי לרמת גן, אני מוצא את עצמי מחלק את הזמן, נע על הציר שבין השקט של העוטף לקצב של המרכז. אבל בתוך הפיצול הזה גיליתי...
29/06/2026

בין בארי לרמת גן, אני מוצא את עצמי מחלק את הזמן, נע על הציר שבין השקט של העוטף לקצב של המרכז. אבל בתוך הפיצול הזה גיליתי שיש משהו משותף, נקודת מפגש קבועה, וזה פארק הירקון. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלי, גם בריצה וגם ברכיבה. ברור שזה לא הסינגלים של בארי וזה רחוק מהריצות המוכרות בשדות הפתוחים של העוטף, אבל יש שם תחושה חזקה שאתה פשוט לא לבד. יש מסביב אנשים, לפעמים אפילו יותר מדי אנשים, קבוצות שרצות מולך וממלאות את השביל כמו עדר פילים, אבל יש בזה חיות. אל הירקון חזרתי לרוץ בפברואר 24, בתקופה שבה זה פשוט הציל לי את החיים, ריפוי לנפש. מאז, יש לי חוב עמוק כלפי הפארק הזה, חוב שאני מרגיש שאני מחזיר לו בכל ריצה וריצה מחדש. הירקון הוא לא נחל גרר ולא נחל הבשור, שהם הבית והם שלי לגמרי, הוא משהו אחר. משהו חדש, שמצליח להטעין אותי ולתת לי את הכוח להמשיך לעשות, ליצור ולהתנדב. ובתוך המרחב הזה שבין רמת גן לבארי, החיים ממשיכים לפעום עם קבוצת הוויסקי, עם קבוצת הקפה, והמפגשים בפאב עמירם. בסוף, בין שני העולמות האלה, נמתח חוט אחד שמחבר ביניהם, חוט אנושי חם של אנרגיה ותדר חזק של חיים.

המדרכה הזו, שפעם רעדה מצחוק של ילדים ומחיים קיבוציים תוססים, מובילה היום בין שברים וזיכרונות כואבים. הבית של לילך ותרי ...
26/06/2026

המדרכה הזו, שפעם רעדה מצחוק של ילדים ומחיים קיבוציים תוססים, מובילה היום בין שברים וזיכרונות כואבים. הבית של לילך ותרי ז"ל, בשכונת הכרם, עומד עכשיו בודד. הוא נשאר שם כדי לזעוק את השבעה באוקטובר, לספר את הסיפור הבלתי נתפס של בארי ושל הקהילה כולה, בית עדות ל 7/10, כשעוד לאף אחד לא ברור איך בכלל אפשר להנציח אסון בסדר גודל כזה.
כל מטר בשכונה הזו נושא איתו פצע. ממול עמד הבית של חגי ז"ל, ממש ליד, הבית של רינת, חן, אלון ועידו ז"ל. כשהולכים לאורך המדרכה הדימיונית השמות והסיפורים ממשיכים להכות בלב, הבית של שמוליק ויהודית ז"ל, ובצד השני הבית של אוהד ורז ששרדו את השבי וחזרו, ולידם מזי ז"ל.
בתים בודדים, שקט מצמרר, ומדרכה שהפכה מנתיב של שגרה לגלעד של זיכרונות.
אבל בארי היא לא רק מה שהיה, היא גם מה שעוד יהיה. בצד השני של הקיבוץ, מתוך השברים והכאב, כבר נבנות שכונות חדשות. החיים והתקווה חזקים, סוג של השרדות. והמדרכות החדשות שוב יתמלאו בצעדים של הרבה ילדים יחפים, שמחים ורועשים. העתיד שצומח מתוך הזיכרון שלא יימחק לעולם.

שכונת הזיתים איננה. אני זוכר אותם, את החברים והחברות, יושבים ומתכננים את דירת הקבע שלהם, כשהחיים היו סביב הבית. התיכנון,...
31/05/2026

שכונת הזיתים איננה. אני זוכר אותם, את החברים והחברות, יושבים ומתכננים את דירת הקבע שלהם, כשהחיים היו סביב הבית. התיכנון, הפיתוח והבנייה לקחו קרוב לארבע שנים, אבל להוריד את השכונה הזו לקח בסך הכל חודש אחד. אחרי השבעה באוקטובר קראו לה "שכונת הסבים", כי רובם שם היו סבים עם ילדים ונכדים וזה היה מרכז החיים האמיתי שלהם. אותו רגע מזוקק בחיים שבני אדם אומרים לעצמם, עכשיו זה רק לחבק, לאהוב את הנכדים והנכדות, ואין דאגות, יש רק שמחה. שכונה של יתומים ילדים ונכדים. אני מסתכל על מה שנשאר ולא יודע מה יותר כואב השכונה השרופה כפי שהייתה, או השטח הריק הזה עכשיו, רק העצים נשארו בו וישארו לספר את הטבח מהשבעה באוקטובר. אבל אני כן יודע דבר אחד, שכשאני רואה את השכונות החדשות שנבנות, משהו עמוק בי מתעורר.

בכל פינה, בכל עמוד ובכל קיר, בכל תחנת דלק בדרך, אתה פשוט לא יכול לפספס את זה. העיניים שלהם מביטות בך מכל עבר. התמונות של...
27/05/2026

בכל פינה, בכל עמוד ובכל קיר, בכל תחנת דלק בדרך, אתה פשוט לא יכול לפספס את זה. העיניים שלהם מביטות בך מכל עבר. התמונות של הנרצחים, של הנופלים, פנים מחייכות של צעירים וצעירות מאותו שביעי באוקטובר, מאותה מלחמה שעדיין ממשיכה, שיישארו אצלנו יפים וצעירים לנצח ומזכירים לנו בכל רגע ורגע את המחיר הכבד. אבל המציאות הזו נוכחת רק עבור מי שחי את הרחוב, כי מי שיושב במושב האחורי של רכב שרד, מוגן בתוך בועה מנותקת ולא צריך אפילו לעצור ולתדלק, כנראה לא יראה ולא יבין את המראות האלה לעולם.

היום יעלה השופל על הבית של אבידע. הבית שבין קירותיו נצרבה גבורה עילאית של הדר, שניהלה חמ"ל שלם תחת אש תופת של הרוצחים, ב...
25/05/2026

היום יעלה השופל על הבית של אבידע. הבית שבין קירותיו נצרבה גבורה עילאית של הדר, שניהלה חמ"ל שלם תחת אש תופת של הרוצחים, בזמן שדנה וכרמל ז"ל נרצחו בתוך הממ"ד ואבידע מדמם לידם. שמענו את הסיפור הרבה פעמים בכלי התקשורת, ראינו את הראיונות, בכינו מול המסכים. והיום? היום פשוט הורסים אותו. מוחקים את מה שנשאר.
​קשה לנו לחיות לצד הבתים השרופים. המבנים החלולים האלה, שראו בעיניים פתוחות את הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, הם פצע פתוח. גם ממשלת ישראל לא מסוגלת להסתכל לבתים האלה בעיניים, היא גם לא מסוגלת לקחת אחריות .
​אבל יש אמת אחת ששום כלי מכני לא יוכל להחריב. אנחנו לוקחים איתנו את הזיכרונות, את הכאב ואת הגבורה ואת זה שום שופל בעולם לא יצליח להרוס. לעומתנו, הממשלה לוקחת איתה את ההכחשה. וזה תיק כבד, כבד מנשוא. זה משקל שירדוף אותם כבני אדם. שום תירוץ, שום שכנוע עצמי ושום מניפולציה פוליטית לא ישנו את ההיסטוריה ולא ימחקו את מה שקרה כאן.
​יש לנו משהו משותף, אנחנו לא מוכנים, ולא רוצים, לחיות באושוויץ. אנחנו רוצים לזכור, להנציח, לתקן. והממשלה? הם פשוט רוצים למחוק את השבעה באוקטובר, כאילו אפשר לשטח את הזיכרון בעזרת כף של טרקטור.

Address

Kibbutz Be'eri Hadarom ISRAEL
Be'eri

Opening Hours

Monday 09:00 - 17:00
Tuesday 09:00 - 17:00
Wednesday 09:00 - 17:00
Thursday 09:00 - 17:00
Sunday 09:00 - 17:00

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when חיים ילין - Haim Jelin posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Shortcuts

Share

Category