19/11/2025
על השתתפות רדיקלית
התופעה הזו ש20% מהאנשים עושים 80% מהעבודה הפכה להיות משהו כמעט מובן מאליו. יש אפילו ביטוי עבור זה- STP - Same Twenty People. זה נפוץ, זה מובן בתוך התרבות הנפוצה במערב. אבל, אם חשוב לכם לפעול אחרת, הנה נתיב פעולה שעבד לי מעולה.
קוראים לי ברוך, ואני מוביל בעשור האחרון מחנה במידברן. ואחד הערכים שבחרתי להשקיע בו הרבה - הוא בנייה של תרבות 100% השתתפות במחנה.
השנה זה היה קצת יותר מאתגר בגלל הנסיבות. ועדיין הצלחנו להגיע למעל 81% השתתפות, והמידברן עוד טרם התחיל!
איך הצלחנו לעשות את זה?
גילוי נאות: לפני שאתחיל ברשימה, רוצה להגיד שמחנה במידברן זה לא עבודה של איש אחד. אני עושה כמיטבי כדי לתת אהבה ולעזור לזה להצליח, אבל זו עבודה של קבוצה, של קהילה. וגם ההצלחה הזו להגיע לרמת השתתפות כזו היא הצלחה של קבוצה. אני כותב כאן דברים על דעת עצמי, אפשר שהשותפותים שלי לקהילה רואים דברים אחרת.
א. תיאום ציפיות ברור בכניסה למחנה. כל מי שהצטרף שמע את הציפיה להשתתפות, ואת הרצון לבנות ביחד קבוצה אוהבת של אנשים שעושים.
ב. תפקידונים. אחד מהכלים החזקים בשיטת הניהול העצמי "הולקרטיה". הגדרנו בתחילת הדרך רשימה של כ-20 תפקידונים - תפקידי מנהיגות קטנים במחנה. למשל - אחראי על המתכונים, אחראי על לקנות את המצרכים לבישול, אחראי על תיאום פגישות המחנה, אחראי על ההיכרות ביננו, אחראי על תקציב המחנה, אחראי על עבודה עם קבלנים וספקים. והבהרנו - אנחנו מזמינים כל אחד מאיתנו לקחת תפקידון אחד לפחות, כי השתתפות זה כיף וזה יוצר תחושה של ביחד ואיכפתיות. וזה בונה חיבור וקהילה.
ג. דגש על היכרות חיבור ובינוי מערכות יחסים. כי אם אני מכיר את האנשים במחנה, ואיכפת לי מהם - איכפת לי גם לתת את החלק שלי בהצלחת המאמץ המשותף.
ד. "חינוך" - הצגת הערכים החשובים לנו במרכז הבמה. אני פחות בעניין של עונשים וביוש. אבל בהחלט חזרתי והבהרתי למה חשובה השתתפות, מה אפשר להרוויח מהשתתפות. מה ההבדל בין "תיירים" שבוחרים לצפות בעשייה עם פופקורן ביד. לעומת אנשים שלוקחים אחריות, נכנסים לזירה ומלכלכים את ידיהם בעשייה. הגדרת הסטנדרט התרבותי יצרה בסיס משותף של שפה וציפיה הדדית. וכשיש בהירות על הערכים המשותפים, על התרבות המשותפת, כל אחד יכול לנהל את עצמו. הצורך בביוש, האשמה וענישה מתפוגג. אנשים מעוניינים להיות חלק חיובי ותורם בתרבות.
ה. פומביות. השתתפות זו תרבות-נגד בתוך התרבות הנוכחית בישראל, שבה בעיקר יושבים מהצד, מביעים דעה ביקורתית, וכשרוצים שמשהו יקרה, מזמינים מה-וולט - מבקשים ממישהו אחר לעשות בשבילי. במקום להכנס לזירה, לקחת אחריות, ולפעול. כשהעשיה מתרחשת בסוד, אין מי שיפורר את התחושה "אף אחד לא עושה כלום". ואת המחשבה "אני עושה הרבה, והם לא עושים כלום, ואני הפראייר". זה דפוס מחשבה שנפוץ מאוד בחברה הישראלית שבה כולנו "בטח, בטח, בטח לא פראיירים".
שוב ושוב, בשיחות אישיות, הייתי צריך להזכיר לאנשים שהמחשבה "אף אחד לא עושה כלום" והמחשבה "אני היחיד שפועל" הן רק מחשבות, ויש עדויות מאוד חזקות לכך שרוב האנשים עסוקים בעשייה עבור המטרה המשותפת. יש עניין שכשכל אחד מאיתנו עסוק בעשייה, הוא בדרך כלל מרוכז בעשייה. ולא עסוק בלצלם לאינסטוש. אז בקשו מהאנשים שלכם לתעד! צלמו אותם בפעולה ושתפו בקבוצה! תמונה שלהם בעשייה, תמונה של התוצרים שלהם. התמונות הללו משמחות, מחברות, מעוררות גאווה בהצלחה המשותפת, עושות חשק לקפוץ על הזדמנויות לפעול, ובעיקר, מראות שלכולם איכפת. זה מכניס אנרגיה מרימה ומחוללת עוד תנועה.
ו. אפס סבלנות לסיחרורי דרמה. בעיקר בקבוצות שמתנהלות בכתב כמו בווצאפ. טורנדו של דרמה בדרך כלל מתחיל ממישהו שמרגיש שמשהו לא בסדר. ואז, במקום לקחת אחריות או להציע שיח פתרונות - שואל "מי אחראי לטפל בזה?" או "תטפלו בזה אתם (לא אני)". לפעמים זה גם אישי - "ברוך, אתה חייב לטפל בזה". הנימה המתלוננת נוטה להסתחרר: אחרים כותבים לו שאכן הנושא דרמטי, אבל גם הם, לא לוקחים אחריות. כל זה מבלי להרים טלפון בפרטי למי שבאמת לקח אחריות - כדי לברר מה באמת קורה. מותר להביע ביקורת, מותר להעלות נושאים לדיון. רק שימו לב ששימוש בווצאפ במקרים כאלו בדרך כל מייצר נזק היקפי גדול מהתועלת. מייצר שיח שמסתחרר בקלות לשיח רעיל. צריך לקחת אחריות ולנקוט בדחיפות בפעולה כמנהיג בקבוצה - להתקשר אישית וישירות למי שמתדלק את הדיון, ולהבהיר לו שכקבוצה, סחרור דרמה היא לא דרך אפקטיבית לקחת אחריות. להבהיר או לברר מי לוקח אחריות על המשך הטיפול. ובדחיפות לקבוע מועד למפגש, רצוי פיזי, שבו אפשר לקיים הקשבה סבלנית, דיון משמעותי, ויצירת הסכמה שכולם מרגישים שלמים איתה.
ז. אתה הראש אתה אשם. חלק משמעותי מההצלחה שלנו ביצירת תרבות השתתפות כזו, נעוץ בנכונות שלי להסתכל במראה ולשאול את עצמי: כמנהיג בקהילה הזו, האם אני מגלה 100% אחריות? 100% יוזמה? האם אני מקדם את מה שחשוב לי או יושב ומתלונן? האם אני עסוק בפעולה או בריכול והשמצת אחרים? ככל שאני מצליח להזיז את עצמי מהמחשבה "אני צודק וכולם סביבי אידיוטים" למחשבה "כולנו אנשים בוגרים ואחראיים ואני כרגע מרגיש תקיעות, מה אפשר לעשות כדי להיות בתנועה ופעולה?" - ככה אני מצליח לשדר לקבוצה את התדר שמאפשר 100% השתתפות. מהצד השני חשוב גם לתת אמון, לפרגן, ולתת חופש פעולה ומשאבים רלוונטיים למי שלקח על עצמו אחריות. חלק חשוב מהמשאבים הוא תמיכה, חניכה, ליווי, וגם מילה טובה.
אז זה מה שאיפשר לנו הפעם להיות מחנה של בין 81% ל-100% השתתפות. תמונה הפוכה מהגישה הצרכנית הנפוצה: 20% השתתפות + 100% תלונות.
בתמונות:
מחנה מוחאיים ג'אר במידברן 2022
אין צופים - רק משתתפים - איור מתוך מחנה "Heaven or Hell", מידברן 2014 (הראשון של העמותה!)
איך לרתום את ה-80%? - שיקופית מתוך מצגת למובילי מחנות, מידברן 2016. אני כבר לא זוכר מי הכין את השיקופית הזו, אבל הנקודות בה מאוד קרובות לנקודות שהעליתי כאן. ועדיין, לדעת את השיקופית לא ייצר לי תוצאות עד שלא לקחתי 100% אחריות על לבצע לפחות את מה שכתוב בשיקופית. וכמו שכתבתי כאן בפוסט, צריך יותר מזה.
אם הגעתם עד כאן, תכתבו לי איזה משהו בתגובות על איך אתם מזמינים את השותפים שלכם להשתתפות? איך אתם יוצרים תרבות של השתתפות כערך מרכזי? מה עובד לכם טוב? או סתם תשימו איזה אימוג'י שנדע שקראתם. תודה.