אלינור גורנשטיין

29/05/2026

אתמול חברה אמרה לי: "עולה לי. ואני לא רוצה שיעלה לי, לא בא לי על הדיכאון הזה עוד פעם."

"אני עולה לי כל יום. עולה ולא יורד לי," אמרתי לה.

"איך את חיה ככה?"

חיה. מבשלת, עולות דמעות, בא שיר, מגבירה, שרה איתו. בערב, עייפה כבר, מוזגת כוס יין במרפסת. נכנס הקטן, נזרק עליי עם החיוך שלו, כולי אושר.

פעם חשבתי שרק דברים גדולים משאירים סימן, היום אני יודעת שגם דבר קטן יכול לעלות באמצע בישולים.

אבל מחר יום שישי, בואי לים, נשטוף קצת.

26/05/2026

רלוונטי לשימושכם.

22/04/2026

#עצמאות

20/04/2026

#יוםהזיכרון #יוםהזיכרוןלחללימערכותישראל #צבא

08/04/2026

תרבחו ותסעדו!!

01/04/2026

לא שהרגשנו חג לפני ההודעה
שאיבדנו את בנינו.

איזה חג ואיזה חירות

חברה של אמא שלי התקשרה לברך
כבר שנתיים אנחנו מתכננות להיפגש אחרי המלחמה.

"הייתי בכל מלחמות ישראל. ששת הימים הייתה שישה ימים. וזהו. נגמר. ועכשיו, 6 שנים מהקורונה ואני לא רואה את הסוף.”

ממנה היה קשה לשמוע את זה. יש לה קנה מידה.

שנצא כבר

06/03/2026

זה היה השבוע שהיה:

גיצים בשבת-ראשון
התייצבות בשני
היתקלות בקיר בשלישי
רביעי. צריך לעשות. אין כוח
חמישי יוצא מהאף
שישי אין מסיבה.

נראה מתי ייגמר הסרט.
טוב שיש אדיר מילר

08/02/2026

אם היו לשיר הזה מילים
הוא היה מספר את כל הסיפור
אבל אין לו
וזה מה שטוב בו

ואם היו לי מילים לשיר הזה הייתי אומרת
שאני מתגעגעת לרגעים יפים
ובוכה גם כשהמוסיקה שמחה

מוציאה אנרגיה דרך הרגליים
וככל שרוקדת מהר
משהו משתחרר
ואני נושמת.

מרחפת
רצה לעבודה
קונה לי קפה בדרך

Angel Canales, c4nmooztury · Dos Gardenias · Song · 2002

01/12/2025

**ברשות מי שכתבה.
זוהי הודעה שקיבלתי מאישה שאני מלווה -
תזכורת למה שקורה כשהאדם מפנה מקום לעצמו.
למה שחשוב לו. למה שמטעין אותו. למה שמחייה אותו.

אלו לא דברים גדולים.
הם לא עולים כסף.
מדובר במרחבים פנימיים שנחסמו שנים בגלל פחד ומחשבות שאינן שלנו.

התמורה האמיתית נוצרת כך:
מבינים איפה אנחנו.
מבינים לאן נרצה להגיע.
מזהים מה חוסם אותנו בדרך לשם.

זהו.
הפעולה תגיע כשנהיה בשלים.
היא תתבצע בטבעיות. ללא מאמץ
ותרגיש קלה ונקייה משאלות.

זו התחושה שמלווה בחירה אמיתית.

אפשר לקחת את הנוסחה הזו ולעבוד איתה.

21/11/2025

אמש יצא אלי שכן עם נבוט. אני באוטו, והוא מגיח לעברי בגופיית סבא ואלת בייסבול. מזל שהחלון היה פתוח, והוא קלט אותי שנייה לפני שדפק לי אחת באוטו.
"קרה משהו?" שאלתי.
"קרה משהו?? שמת לב מה השעה? את עם מוסיקה פה מעירה את כל השכנים."
"אוי סליחה, סליחה. לא שמתי לב."
"יש לך מזל שאת נחמדה."
"כן שמתי לב. מה התכוונת לעשות עם האלה?"
"לפי הרעש, חשבתי איזה ברנש הגיע אלינו לשכונה… אז הבאתי אותה ליתר ביטחון."
"בוא, כנס. תשמע איתי קצת מוזיקה. נראה לי שאתה צריך להירגע."

כך ישבנו, אני ובן שמונים, 11 בלילה, ופתחנו שיחה על החיים.
“למה את יושבת באוטו בשעה כזאת? אין לך בית?”
חייכתי.
“חזרתי עכשיו מהאזכרה של אמא שלי. חיכיתי שהשיר ייגמר.”

הוא שתק והתיישר בכיסא.
"3 שנים. עניתי לפני שהוא שאל. האבל מקבל גוונים"
“גם אני איבדתי את אשתי לפני שלוש שנים. אני יודע מה זה. אז איך את שומעת מוסיקה, נראית רגועה ליום כזה?”
“אצלי הבכי בא לפני ואחרי. אני מדמיינת את אמא שלי רוקדת עם השיר הזה, וככה מרגישה עוד קצת ממנה.”
“עד היום נמנעתי מלשים שירים שלא יזכירו לי את אשתי.”

“בוא אני אשים לך משהו."
הורדתי את אריס סאן ושמתי לו את You Are My Destiny של פול אנקה. בדמעות הוא דיבר על אשתו, על הגעגוע, על המדינה, ואיך הוא כבר עייף מהכול ומקווה שיתאושש.
התחלנו מהרעש וסיימנו עם הרעש שבפנים.

“רוצה את האלה שלי? אולי תצטרכי?”
“לא תודה. תשמור אותה. לפעם הבאה שארעיש לך את השכונה.”

יאסו אמא.
שבת שלום.