09/05/2023
לאחרונה פנו אליי כמה עוקבים ושאלו אותי מה דעתי על תוכנית הריאליטי החדשה "מבחן ההורים הגדול". כנראה כגורו להורות מטורללת על בסיס אתנול דעתי חשובה.
אז בעקבות הדרישה עשיתי הפסקה קצרה בבינג' "אהבה חדשה" שאני עורכת בימים אלה, כי התחלתי לצפות בעונה באיחור, והשלמתי אתמול את שלושת הפרקים ששודרו עד כה של "מבחן ההורים הגדול".
מדובר בתוכנית ריאליטי שהיא בעצם תחרות בין 8 זוגות הורים, כל זוג בעל גישת חינוך אחרת. התוכנית בוחנת איך מתמודדים ההורים בכל מיני אתגרים, יחד עם הילדים שלהם, שעכשיו כמובן ישנאו אותם לנצח על שאילצו אותם להשתתף בתוכנית ריאליטי בהיותם קטינים. בהמשך שאר ההורים שופטים את ההורים האחרים על הדרך שבה הם התמודדו עם ילדיהם באתגר. הם מעבירים עליהם ביקורת, מצקצקים, ממצמצים, מגלגלים עיניים, ובמקרים חמורים אף מזילים דמעה בעקבות מראות קשים של התעללות בחסרי ישע.
הפרק הראשון נפתח במעין קליפ טנטרומים קצר של הילדים המשתתפים בתוכנית, מה שלדעתי לא חוקי לשדר ללא אזהרת טריגר. בחיי שלא הבנתי למה מראים לי את זה בלי כתובית "טנטרומים מוקלטים", כמו שיש כתובית "אזעקה מוקלטת", וזאת על מנת שלא לטרגר את ההורה הגמור שרק סיים להשכיב את מחוללי הטנטרומים של עצמו. אבל בסדר, נתקדם.
בתום הקליפ ההורים המשתתפים הציגו את גישות החינוך השונות שלהם: הגישה הסמכותית, גישת החינוך לספורט, חינוך ביתי, חינוך ביתי-טבעי, אימון לעצמאות, הגישה המשחקית, חינוך להישגים וחינוך לפי תורה ומצוות. חשבתי לעצמי שבאמת חבל שאין בתוכנית גישות שקצת יותר מתאימות לדרך החינוך שלי, למשל מענה לטנטרום בטנטרום, הגישה ההורמונאלית, חינוך על-פי שבלי, גישת העצבים.
בכל פרק מטילים על הילדים לבצע כל מיני אתגרים שמצלקים את נפשם ברמות שונות, ואז בוחנים איך ההורים בתגובה מצלקים את נפשם עוד יותר בכך שהם מכריחים אותם לבצע את האתגר בניגוד לרצונם, או מוותרים מהר מדי לילדים ובכך מחנכים אותם ללוזריות, או לא אומרים להם מילה טובה, או מעבירים עליהם ביקורת מעליבה.
למשל בפרק השני שלחו את הילדים לבצע קפיצת בנג'י מגובה של 5 קומות, רק כדי לראות איך אחת האימהות כמעט דוחפת את הבן שלה מקצה המגדל, ובתגובה לבכיו "אני מפחד" אומרת לו "אתה לא".
לעומתה, ההורים בגישת החינוך הביתי-טבעי-אורגני-לכלוכי-אנחנו יחפים בדיזנגוף סנטר, ויתרו שוב ושוב לבנם על כל המשימות, וזאת עוד לפני שצוות הצילום בכלל סיים לצלם אותם מקריאים לו את ההוראות של המשימות.
ניסיתי לחשוב איזו מהגישות הייתי יכולה לאמץ לעצמי. אולי אימון לעצמאות? הרי כך הילדות יוכלו לעשות בעצמן דברים ויהיה לי קל יותר. אבל לא, חלילה לי. כי זה גם אומר שהילדות יהיו במטבח כל הזמן, מתרגלות עצמאות, לכלוך כיריים ומריחת נזלת על ארונות מטבח. אז אולי חינוך ביתי? פחחח וגם גחחח. ומה לגבי הגישה הסמכותית? זה דווקא יכול להתאים לי. אבל האמת היא שדי ניסיתי אותה וזה לא הלך. וחוץ מזה על-פי הגישה הסמכותית על ההורה להיות מפוקס ולהוות מודל לחיקוי, ולא ללגום יין בצוהרי היום, לאכול בידיים, לשבת עם רגל אחת על הכיסא ולספר בדיחות פיפי ושירותים. אז לא, גם גישה זו לא מתאימה לי.
מה שכן, יפה היה לראות שבמשימת היפוך התפקידים, שבה הילדים צריכים היו להתנהג כמו ההורים שלהם ולהפך, כל הילדים מיד לקחו אייפון ושקעו בו. גם ילדיהם של ההורים בגישה המשחקית שטענו בתוקף שהם כל הזמן משחקים עם הילדים שלהם. כן בטח.
מדהים היה גם לראות איך דווקא ההורים הסמכותיים, אלה שהעידו על עצמם שגישת החינוך שלהם היא נוקשה וסובייטית, היו היחידים שזכו לקבל מבנם בן ה-5 טנטרום על מלא באמצע הקניון.
כך שהמסקנה שלי היא בדיוק זו שחשבתי שתהיה לי, שהכול הבל הבלים. כי בכל יום אנחנו קצת שונים, וגם הילדים שלנו משתנים וגדלים כל הזמן, וכל ילד זקוק לדברים אחרים. ולכן לדעתי אי אפשר להיות עקביים עד הסוף ולהחזיק באיזו שיטת חינוך אחת ברורה. כמו כן יש תקופות שנדרשת בהן יותר סמכותיות, ויש תקופות שפחות. וישנם גם כל מיני שינויים בחיים. חינוך ביתי יכול להיגמר בשנייה כשהילדים ייכנסו למסגרות, וחינוך טבעי יכול להסתיים בקלות בשלב שבו אחד ההורים יחשוק במערכת ביוב פעילה, אינטרקום בבניין או מזון מעובד, ואז יוחלט על מעבר משפחתי לשכונת סביוני השיעמום בפתח תקווה וכל הגישה תקרוס אל תוך עצמה.
ובכללי כל האג'נדות האלה בעיקר מעייפות בעיניי, כי החיים מספיק קשים ומעייפים גם ככה, וצריך לשרוד אותם איכשהו, ולחיות מיום ליום, ואני למשל חיה לי מיום ליום ומפזרת את עצביי ברוח.
אז אולי אפשר להגדיר את הגישה הנכונה להורות כגישת ההשתדלות. כגישת הלנסות כמה שפחות לשרוט את הילד. למשל, אולי, כדאי, לדוגמה וגם למשל, לא לצלם את הילד שלך לתוכנית ריאליטי בגיל שבו אין לו שום יכולת לקבל החלטה בנושא או להבין את ההשלכות.
אני גם מאמינה שכל הילדים, מכל הגישות, ישבו בסוף אצל הפסיכולוגים שלהם, ושם יקטרו עלינו ועל מעללינו. למה רק שיחקו איתם ולא הציבו להם גבולות, או למה רק הציבו להם גבולות ולא שיחקו איתם, או למה הם היו בבית במקום בבית הספר ולכן לא הכירו מספיק חברים, או למה לא לימדו אותם לנעול נעליים כשהם הולכים בקניונים. אלוהים, הרי רק ביום שבת האחרון הילדה שלי צעקה עליי שאני לא בסדר כי לקחתי אותה למקומות כיפיים. לכן, בעיניי, צריך בעיקר להשתדל. ואגב, לא רק בשבילם אלא גם בשבילנו. לחיות וליהנות כי חיים פעם אחת ומי יודע מה יקרה מחר.
ולסיום, אני לא יכולה שלא להתייחס למניפולציה הנוראית שנעשתה בתוכנית: "מבחן האיש הזר". ההפקה הציבה איש זר בגן שעשועים, מאחורי דוכן ממתקים או עם כלב חמוד. האיש פנה לכל ילד בתורו ופיתה אותו ללכת יחד איתו לאוטו. ילדים רבים, מכל גישות החינוך, אכן הלכו עם האיש הזר. כך שבעיניי אולי כדאי להתמקד פחות בחינוך לספורט/ לספונג'ה/ לגידול זוקיני אורגני, ויותר להתמקד בלשמור את הילדים בחיים. אף על פי שבתכלס המבחן עצמו די מטופש בתנאים האלה, כי בכל מקרה הילדים נלקחו לגינה על-ידי איש הפקה שהוא גם זר, ואז איש ההפקה הזר הלך, ואז בחנו אם הילד ילך עם איש זר אחר, וכל זה בזמן שהילד ביום צילום ולא ממש יודע או מבין מי מההפקה ומי לא ומה קורה סביבו. ממש מבחן הגיוני ואמין.
אבל יאללה, שיהיה.
וכעת אשוב ל"אהבה חדשה", כי שם לפחות עושים את המניפולציות על אנשים בגירים. אבל הכי חשוב - שמרו על עצמכם. כי שוב טילים ומלחמה ובלאגן💜
