״אור לגיל השלישי״ - ליווי והפעלה לבני גיל הזהב

12/08/2015

להגיב לתגובה
- הרווח שבין המילים

הרבה פעמים לאנשים עם אלצהיימר המילים והזמנים מתערבבים
יש הסבר פיזיולוגי רפואי
ויש הבנה רגשית חוויתית
אני מקשיבה למה שהגוף והפנים אומרים
לגוף יש שפה משלו (זה לא רק ספר מצוין
)זה גם מציאות להרבה מאוד אנשים ובעצם לכולנו .
קודם כל כדאי להקשיב
לא רק למילים
ועם כולם- לכולם , לא רק אם אנחנו ״ בתפקיד מקצועי ״ אלה בכלל אדם לאדם
להקשיב - לתנוחת הגוף לנשימות לשרירים בפנים
אדם יכול לצעוק לכעוס
ואפילו להגיד מילים קשות
עם הקשבה לתנועות לשרירים למה שהגוף רוצה להגיד מה שאני שומעת זה כעס בלבול חוסר אונים ותסכול, זו שפה אחרת זו דרך תקשורת נוספת זה דורש אימון ואמון בתחושות ובידע שיש לנו בתוכנו .
ילדים מומחים בזה הם נולדים עם זה
באיזשהו שלב בחיים אנחנו שוכחים את זה מפסיקים להקשיב לרווח שבין המילים .
זה קורה כאן המון במחוזות הפייס
אנחנו כותבים מילים שיכולות לחתוך אבל בעצם אנחנו בכלל מתכוונים למשהו אחר
ומקבלים תגובות מפתיעות כי הגיבו לתוכן שלנו ולא למה שבעצם התכוונו באמת מהלב
התגובה ( אני קוראת לזה הרווח שבין המילים מה שיש שם בין מילה למילה ) זו האמת זה הדיוק- שם הלב
כשאנחנו מגיבים למילים אנחנו מפספסים ככ הרבה
ובעיקר את
עצמנו
אלצהיימר עם פרקינסון דורש הקשבה מאתגרת
הגוף נוקשה מאוד
המילים מבולבלות
אז אני שם ומאפשרת למה שיוצא בחיבור הזה להיות
אפילו עם זה כמה דקות .
אני רואה את המשפחות שבאות עם העבר לבן המשפחה שכרגע העבר לכוד בתוכו חי עם זמן שונה מהזמן שכאן בתוך גוף כואב
נוקשה.
לפעמים ההתנגשות הזו עם הכאב וההבנה שמה שהיה היה- והקושי לקבל את מה שיש עכשיו
יוצר התנגדויות כעס ותסכול
ולפעמים הכעס הזה יוצא מול אנשי המקצוע-
להגיב לתגובה
לזכור שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה
להבין שהכעס הוא לא עלי וגם אם כן
לדעת שאני לא אשמה / הגורם למחלה לחוסר האונים
שאני כאן בהוויה שלי עם ההקשבה שלי והידע שבי.
לפעמים ברווח בין המילים יש עולם ככ מלא בצלילים תחושות רגשות מחשבות ובעיקר דיוק
לפעמים המילים מתעתעות מבלבלות
הרווח הזה שמביא להתנהגות אין בו בלבול הוא חד מאוד מדויק
ואם מגיבים להתנהגות
אם זה בפייס -בין המילים
אם זה בעולם שמחוץ לפייס עם אנשים
מגלים עולם שלם מלא בצבעים בוהקים

10/08/2015

שיעור מספר #9821512
או איך לעבור את משוכת הפחד
ואיך לברוא את עצמי מעצמי

היא יושבת שם רחוקה מכולם-מכונסת בעצמה -בת 89 -חיים מלאים בעשיה
עבדה עם ילדים
לא שלה.
עכשיו היא לבדה עם עצמה אין לה מבקרים-אין לה משפחה
ואין כבר חברים.
הילדים שהיא טיפלה בהם
זוכרים אותה כזכרון מעורפל אי שם בתודעה.
אני מנסה בכל בוקר להגיע אליה
ותמיד נעצרת אצל אחרים
הבוקר החלטתי שאני ישר מתיישבת לידה - איתה
לפני הכל
לפני כולם
והיא ישנה בתוך עצמה -
היי רותי ( שם בדוי ) בוקר טוב
קומי,
היא מסתכלת עלי בעיניים ריקות
מנסה לחייך חצי חיוך
רותי מה שלומך? אני שואלת - והיא לא עונה
אני מניחה יד על גבה נושמת איתה בשקט שלה
ואז ההבנה הזו פתאום נוחתת עלי

אני ככ עייפה
אני מרגישה את הפרידה של רותי מהחיים 89 שנים
של עשייה- ככ הרבה רגעים עם ככ הרבה רגשות מחשבות
ועכשיו היא בפנים בתוך עצמה
כבר אין בה רצון לצאת -להמשיך לברוא
היא היתה כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה רגעים.
ואז אני מבינה
הכי ״קל ״להיות קטנה בגוף של גדולה
לא לקחת אחראיות
להתנצל
למצמץ
לחכות שזה יגיע
לא ככ ברור מה זה ״ הזה ״ הזה
אבל כבר ברור שקל זה לא .
זה כואב
זה משאיר אותי בפחד
וזה מתסכל או כמה שזה מתסכל
זה כמו להיות בשלב של צירי הלחץ בלידה
אני לוחצת אבל הוא לא יוצא
תקוע לו אי שם בתעלה
הוא מרגיש את הפחד את חוסר האמונה שבי
אז למה לו לצאת
למה שיצא למקום הזה
שאני ככ מפחדת ממנו ולא מאמינה בי בו
אז הפעם זה לא עובר שיוצא לאויר העולם .
הפעם זו אני בעצמי מעצמי
ואני לוחצת או איך שאני לוחצת
וצועקת וצורחת,
אבל למה שאני תצא מעצמי -עם עצמי מרגישה את הפחד שבי ,את חוסר האמונה בעצמי,
אז עצמי תקועה בתעלת הלידה
וזה כואב
כאב שמגיע עד הלב ובחזרה
ואני מבינה כבר שאין מה לגלות בעצמי
פשוט לברוא את עצמי מעצמי
איך שאני רוצה
ואני כבר ככ רוצה להיות גדולה
להבין שמגיע לי שמותר לי שאני יכולה
שאפשר
רוצה להגיד לעצמי בהצלחה ואז מבינה שכבר הצלחתי
תודה לך רותי על השיעור על ההזכרות ועל אפשרות הבריאה
נוחי לך בשלום

23/07/2015

סכנה סיכוי וכיסוי

קיץ ,חם ,המזגן עובד במלוא המרץ
החלונות פתוחים כדי שיכנס גם אויר -מבחוץ
וגם כדי לאורר את הוירוסים שאוהבים את החום הזה ..( כן כן מסתבר שיש וירוסים שאוהבים חום )
החברים בבית ההורים יושבים סביב השולחן ,אנחנו מדברים על פוליטיקה
שנת 2015 לגמרי כאן.
ענייני גז ותשובה איראן הסכמים אטום
סכנה סכנה סכנה
זו דרכה של התקשורת לתקשר מתוך פחד
לתת לנו תחושה שאנחנו לא בטוחים
ושרק הם שם בעלי המושכות ( או אלה שחושבים שהם מחזיקים במושכות ) יצילו אותנו יגנו עלינו הם הנסיך על הסוס הלבן
רק איפה הנסיך ? ולמה כבר לא רואים סוסים לבנים ?
מצחיק שאת המחשבות האלה שכבר קיימות בראשי
אני שומעת מחברה צעירים בני תשעים ומאה
שברגעי הצלילות הם לגמרי מחוברים מבינים יודעים .
ואז
רותי ( שם בדוי )
אומרת שהיא צריכה ללכת הביתה להחליף את המטפלת
בת כמה את אני שואלת אותה ( כדי לנסות להבין באיזה שנה היא נמצאת )
אני בת 28
היא מחייכת עם חיוך בוהק בשיני הפלסטיק שלה
והתינוק שלי בן השנתיים אצל המטפלת אני צריכה ללכת הביתה .
איפה את אני שואלת ? אני במסיבה נו איזה מצחיקה את את ביקשת שאעזור לך ועכשיו אני צריכה ללכת
״ נכון צודקת שכחתי ״אני צוחקת
אני מבולבלת אני אומרת לה
״ נו אז את נותנת לי ללכת ״ היא מבקשת שואלת אומרת לי
תגידי במה את עובדת אני שואלת אותה
אני אחות אבל עכשיו בחופשת לידה ארוכה היא עונה
למזלי ראובן ( שם בדוי ) שיושב לידה אומר לה
״ אני מחפש עכשיו עבודה ״
במה ? אני שואלת
בנגרות , כל דבר שיש אני מוכן לעשות
אבל זה בעיה אני בן 55 ולא רוצים להעסיק אותי בגילי
ואז רותי עונה לו אתה נראה פחות מ 55
הוא מחייך אליה בחיוך ריק משיניים ואומר לה בקול איטי מה שרואים זה לא תמיד מה שיש בפנים
אני יש לי עוד הרבה כוח ואני יכול לעשות עוד הרבה דברים אני יודע ואוהב לעבוד עם עץ ואני מחפש הרבה זמן עבודה אבל אף אחד לא רוצה להעסיק אותי
ואז הוא מסתכל עלי
אולי לך יש עבודה בשבילי ?
אני לא יודעת מאיפה זה בא אלי אבל נזכרתי שאנחנו עכשיו בשיפוץ בבית ההורים וראיתי גליל של נייר שיוף במרפסת
ויש משחק עץ שפעם היה של הילדים שלי ולפני כמה שבועות הבאתי אותו לכאן כי הוא אסטתי אפשר לבנות מהחלקים מבנים בתלת מימד והכי חשוב זה משחק שהוא קל מוטורי ולא ילדותי
המון חלקי עץ לא צבועים וגם לא משויפים !!!
הגיע הזמן שידי זהב ישייפו אותם
הנה ראובן יש לי עבודה בשבילך
אתה רואה את כל החלקים האלה ?
הנה נייר שיוף תן להם את הטאצ׳ שלך תחזיר להם את היופי שהיה להם פעם כשהיו עץ
וראובן זורח
לוקח ביד רועדת חתיכת עץ משולש ומתחיל לשייף במרץ
רותי עכשיו בת 86 יניב הבן בן השנתיים שעכשיו הוא בן 60 הגיע לבקר
הוא מחבק אותה והם יוצאים לטייל
כמה סיכוי יש במקום שמכסה את כל השנים שעברו
והסכנה שם בעיתון בטלויזיה במילים שאנשים רוצים שנחשוב
הרי הנה
בשעה אחת
עברנו הסטוריה שלמה וחלק חיו אותה ממש כך במציאות
רגעים כאלה שהם יומיומיים עבורי עוזרים לי להבין את האשליה הזו שאנחנו חיים בה
נכון שאנחנו רודפים אחרי כסף ורוצים הכי טוב לילדים שלנו
ואוהבים לפחד פוליטיקה
ולדבר פחד
ולכעוס על המצב
אבל הסיכוי הוא כאן מתחת לכיסוי
ועכשיו .
מחר ?
מי יודע מה יהיה מחר .

06/07/2015

כאב

כמה כואב לך מ 1 עד 10?
9 היא עונה ,יושבת על כיסא גלגלים
רגילה ללכת לישון כשהכאב מופיע
והוא מופיע ברוב שעות היום, ברוב שעות היום היא ישנה, במיטה.
אני מחליטה הפעם לא לוותר
לה
עליה
לכאב
אני מוציאה קולות- אה או אי
והיא אחרי,מתמסרת פותחת את הפה
מוציאה קול חזק
כאילו מנסה להוציא משם את הכאב
9 בסולם 10
עצמי עיניים אני מבקשת,והיא עוצמת
דמייני קופסא שחורה אטומה עם מכסה
המכסה פתוח
הכניסי לקופסא את הכאב
ככל שאת מכניסה יותר כאב הכאב יורד בסולם
עכשיו הוא בשמונה
תכניסי עוד
7
קחי עוד כאב תכניסי לקופסאככל שאת מכניסה יותר כאב
כך הוא יורד בסולם את עכשיו ב 6
5, 4 ,
יופי את עושה עבודה מצוינת תכניסי עוד כאב
3, 2 , 1,
עכשיו תכניסי הכל את כל פירורי הכאב ישר לקופסא
ואני מרימה קצת את קולי
0,
עכשיו תכסי את הקופסא עם המכסה
זהו
כל הכאב בקופסא אין יותר כאב בגוף
תחזיקי את הקופסא תושיטי ידיים
ותני למגנט שבקופסה להמשך לחור השחור ולעזוב אותך
זהו
הקופסא בחור השחור
עכשיו לתוך החלל שנוצר את מכניסה פנימה אור זהוב
בכל נשימה האור עולה בסולם
1,2,3,4,5,6,7,8,9,10
אני נוגעת בקצה ראשה האור הזהוב יוצא ונכנס ממך ואלייך וממלא את כולך
אין בתוכך יותר
כאב
את כבר לא זקוקה לו
אני נותנת לה להיות ככה בשקט בתוכה
ואז אומרת לה
ברוכה הבאה
פתחי עיניים
והיא מסתכלת אלי ,עלי ,מחייכת
ולוחשת תודה
אני שואלת איך היא מרגישה והיא עונה שמצוין
כמה עכשיו כואב?
והיא לא עונה
חושבת ,ואומרת לא יודעת
אני מבינה
שיש בתוכה תחושה חדשה שהיא עכשיו צריכה להתרגל אליה
לחיות בלי כאב אפילו לרגע אחד אחרי ככ הרבה שנים של כאב דורש הסתגלות מחדש
אני יודעת שאם הכאב יחזור היא יכולה עכשיו לבחור
שוב לשלוח אותו לחור השחור
שם מקומו ,היא כבר לא זקוקה לו
היא מחייכת
אני נותנת לה לצבוע מנדלה זה תמיד מרגיע אותה
הצבעים שהיא בוחרת
בהירים
עיגול ועוד עיגול ועוד עיגול
היא נושמת
הנשימה והתנועה של הצביעה מתחברות למקצב אחיד
אני יודעת שהיא זכתה לכמה רגעים של חסד
של שקט

02/07/2015

זמן לינארי וזמן עגול

חיפשתי בגדים בארון , ונתקלתי בגרב הזו
הזמן כאילו נעצר וזכרתי בסבתא שלי שסרגה בסוף חייה את הגרב הזו עבור נינתה - הבת שלי
התמלאתי געגוע ויכולתי ממש לראות אותה כאילו לרגע אחד הייתי שם בבית שלהם בקיבוץ
הריח של הבית, הריח שלה , הטלויזיה הדלוקה , היא ככ אהבה לראות את היפים והאמיצים .
שמעתי אותה מדברת אלי , היא שכבה במיטה שאלה אותי מה שלומי מה שלום מיגל בעלי ,ממש יכולתי לראות אותה לרגע אחד הלב שלי התמלא באהבה בהתרגשות
ואז חזרתי לכאן
לארון - החזקתי את הגרב וחשבתי לעצמי שאשמור אותה עבור הבת שלי לבת שלה שתיוולד בעתיד
ולרגע אחד יכולתי ממש לראות את ביתי כאמא מחזיקה את ביתה - נכדתי
הזמן הלינארי מאופין בגוף הפיזי שלנו
בסביבה החיצונית - המשפחה - חברים - מקום העבודה - התחביבים שלנו - הכסף שיש לנו או אין לנו בבנק - ביומן שלנו -
אבל
יש עוד זמן
שהוא לא לינארי , הזמן העגול -
הוא העבר שלנו , הזכרונות , הרגשות שמציפים אותנו בעקבות הזכרונות
והעתיד שלנו שאנחנו יוצרים אותו במוחינו
בעבודתי עם מבוגרים עם דמנציה
אני נוכחת להבין שהזמן הלינארי מתעגל , העבר צף ועולה והם חיים אותו כאן בהווה , לרגעים הם בני חמש , או עשר ויש גם שחיים את העתיד והם בני מאה , תפיסת הגיל משתנה מרגע לרגע להבדיל מדימיון מודרך שיש לנו שליטה ובחירה להציף ארוע מהעבר
בדמנציה העבר פשוט עולה על ההווה בלי יכולת בחירה או שליטה ,
אני מכוונת את המשפחה , הסובבים
להיות ברגע זה עם היקר להם
פשוט להיות איתו גם אם הוא לא יודע מי אתם
או שהוא חושב שאתם הורים שלו למרות
שאתם בני זוג
תיהיו איתו
ברגע שאתם ״ מתקנים ״ מנסים להביא אותו לזמן הלינארי הוא חווה בלבול תסכול
וחוויה של חוסר שליטה
אני יודעת שגם אתם חווים בלבול חוסר שליטה ופחד
אבל נסו לרגע אחד להיות איתו בחוויה מהזמן העגול שהוא מביא איתו
אתם תגלו שברגע שעברתם את מחסום הפחד
מחסום הזמן הלינארי
תגלו שבזמן העגול
העבר חי בהווה ויש שם את האפשרות לתיקון
להשלים את מה שהיה חסר
חיבוק אוהב
תמיד מתקן
ומזכיר לנו את האהבה
שכולנו בכל גיל זקוקים לה.

28/06/2015

חומת ענפים סבוכה -
ולמה כדאי תמיד להאמין
.
אני מכירה אותה מעל 10 שנים
עדה ( שם בדוי )
תמיד שם
יושבת זקופה על הכיסא
שערה מטופח
צבוע באדום
אודם אדום בוהק מרוח תמידית על שפתיה
כשהיא מחייכת ( וזה נדיר )
2 שיניים בולטות בחסרונן
היא לרוב זועפת
מתלוננת
עוקצת את אלה שמטפלים בה
יש לה שפה חדה
פוגעת
תמיד בול
בלב.
״ הנחמדות ״ ״ הנעימות ״ סבר הפנים שמזמין
נדחק לפינה
ובמקומו יש שצף קיטורים
האשמות
עלבונות
וכעס
ככ
הרבה
כעס
על כולם
אני מנסה תמיד להתקרב
בפגישות איתה
אני לוקחת נשימה
משאירה בחוץ
את אותה ילדה פגועה שמרגישה לא שווה
ונכנסת אליה עם הבנה עם אהבה
אני מביטה לתוכה בעיניים
בלי הגנה
והיא יורה
הלב שלי פתוח לקבל את הכעס שבה
זה נוגע בי אבל לא פוגע.
כשהיא רואה שאני עדיין שם
משהו גם אצלה
בחומת הענפים שבנתה לעצמה
מתרכך
ואז מגיע החיוך
עם שתי השיניים שבולטות בחסרונותן
ואז היא אומרת לי
את יודעת אור
לך עדיין אכפת ממני
והיא מצטרפת לפעילות הקבוצתית
יותר רגועה
פחות חדה
אבל אז מגיע הערב
ואיתו החושך
ושוב
החומה בלילה נבנת מחדש
והענפים דוקרים מכאיבים
לה
לסביבה שאיתה
אני מנסה להבין מה קורה בכל לילה
שוב ושוב
למה דווקא בחושך
בשקט
החומה מתעוררת לחיים
היא קמה בבוקר
כעוסה
חדה
מכאיבה
המטפלים
אנושיים
מגיעים אליה
עם שריון
והיא מפסידה את הלב שלהם
את הלב שלה
10 שנים
כמעט
כמו קללה
כשהחושך יורד
החומה עולה .
10 שנים
כמעט
שחשבתי שכבר קראתי
כל מילה
בתיק הרפואי
שאיתה
10 שנים
שחשבתי שאני מכירה
אותה
ואז
זה יצא
מתוך תמונה ״ פשוטה ״
של שולחן ארוך עם כיסאות מעץ
בצבע חום
ואגרטל
עם ענפים יבשים
התמונה הזו הזכירה לה את הבית
שפעם היה
כשהיתה ילדה
ואז היא סיפרה
בגיל 11 עלתה לארץ עם הוריה ואחיה מבולגריה
באוניה
המפורסמת ״ סלבדור ״
האוניה טבעה
הוריה מתו
גם אחיה
והיא עלתה לארץ לבדה
לפני כן
נשלחה לטורקיה לבדה
היא היתה בת 11 .
סיפרה שחודשים רק בכתה
את בעלה הכירה בגיל 16 בארץ
התחתנה
נולדה להם ילדה
וזהו
היא שכחה
עכשיו פתאום נזכרה
כן כך
היא סיפרה את זה
בלי דמעות
רק אובדות ״ יבשות ״
אני שותקת
מקשיבה
היא מרגישה אותי
ואומרת
אין לי כבר דמעות
התייבשו
אני עץ
מיובש
חד
וכואב
שתקתי
חיבקתי.

25/06/2015

פגישה ראשונה
אני מצלצלת בפעמון
יש ריח של משהו שאני מכירה לא זוכרת מה
משפחת שולמן ( שם בדוי )
היא פותחת לי את הדלת
לבושה בכותונת תכלת בד עבה כבד.
על כפות רגליה נעלי בית חומות גבריות
נראה שהם גדולות עליה בכמה מידות.
גופה מבצבץ מבעד לבד התכלת העבה
היא רזה מאוד
ורידים כחולים בולטים בזרועות החשופות
כתמים חומים מנקדים את ידיה הגרומות.
אני משתדלת קודם להתבונן בגוף ורק אחכ בפנים
הפנים לרוב מספרות סיפור אחר
לגמרי.
העיניים שלה כחולות שמחות
פנים רזות עצמות לחיים בולטות
אף חד אוזניים גדולות
השיער שלה סתור פרוע
בצבע לבן עם שאריות של צבע חום בקצוות
שיער דליל
הקרקפת גלויה
היא מחייכת חיוך רחב
ריק משיניים
הריח המוכר עכשיו מתפשט בכל הבית
חשוך
אני מנסה להתרגל לחושך
מחייכת חזרה
אני אור
אני מושיטה את ידי
היא מרימה את ידה
רעד קל
היד קרה
אני מתיישבת
היא מציעה לי לשתות
אני שואלת אותה אם היא יודעת למה באתי
היא מתחילה לדבר
בשטף
העבר מתבלבל עם ההווה
קשיי הקשב וריכוז שלי מצילים אותי
ואני מקשיבה לבית שמספר לי סיפור
המון תמונות של אנשים תלויות על הקירות
ומונחים על שידות
ומזנון רחב
הכל בצבעים כהים
העבר חי כאן בבית
המילים שלה מתערבבות בסיפור של הבית
אני מקשיבה
היא מספרת על המשפחה
על מה שהיה
על הרופאים
על המחלות
המון
מילים
אני שומעת את הבדידות
אני שומעת שהיה לה ככ הרבה, פעם.
עבדה בבנק
אין לה חברות
הולכת לקופת חולים כמעט כל יום
אוהבת לראות אנשים
לא הולכת למועדון
לא אוהבת את האנשים שם.
אני נצמדת לשאלון שלי
לסדר את המילים
את המחשבות שלה
את שלי
כדי שאחכ נוכל
לרקוד לנו ביחד ריקוד חופשי
עכשיו אנחנו צריכות ללמוד את הצעדים
זה לא קל לה וגם לי
אני יודעת שיהיה לנו חיבור מוצלח
אני מרגישה את הנשמה שלה
שעדיין מחכה להזכר
להתגלות
אני רואה בעיניים את הניצוץ
זה שם
זה קיים

אני רוצה להשאיר משהו
שיזכיר לה מי שהיא היתה ועודנה
אני שואלת אותה מה זה הריח הזה
אני מכירה את זה אבל לא זוכרת מה זה
היא צוחקת
ואומרת לי
טוב שהזכרת לי
היא מוציאה מהתנור עוגת תפוחים וקינמון
שהכינה
בשבילי
בזמן האחרון היא שוכחת את העוגות בתנור ושורפת אותן
נזכרתי
גם סבתא שלי היתה מכינה כאלו עוגות
אני מתגעגעת ...
היא מוציאה את העוגה
מתעקשת שאקח
אני רוצה להשאיר לה משהו שיזכיר לה מי שהיא

אני טועמת
וואו
מה דעתך להכין עוגה כזו כל שבוע וניתן אותה לאחד השכנים ?
היא שותקת
ביחד
היא מחייכת
אני רואה שהיא נזכרת
היא מתחילה לספר על כל העוגות שנהגה לאפות
על הבישולים
עכשיו אין לה כבר למי, היא אומרת .
אני מחייכת
היא בחזרה
אני אומרת לה שאנחנו ניפגש שוב בשבוע הבא
היא מושיטה יד
היד שלה כבר לא קרה
היא מובילה אותי לדלת
הריח המוכר אצלי בידיים
אני מחבקת את העוגה חזק
נושמת פנימה את הזכרון
תודה .
מזמינה כל מי שבגוף הוא בגיל ההתגברות ( קוראים לזה הגיל השלישי ואיילך ..)
למפגשים שבועיים
להזכר 😉
ולהזכיר .

23/06/2015