28/05/2023
המסע שלי בזמן, זה החדש ,שזימן אלי אתגר הניוון, מצריך ממני אינספור התאמות יומיומיות אודות הגוף והנפש.
וכעת, עוד אחת מיני רבות, אחת כזו שקורעת מבפנים ושוברת את הלב, מפרידה אותי מהמהות שלי ומזכירה לי שוב שהכל זמני ומשתנה.
הצהרון שלי, שלנו. אהבת חיי, כור מחצבתי, הבית השני שלי... מתחילה להיפרד גם ממנו...
אלו היו חודשים בהם התבוססנו עם המחשבות של- איך ומה ולמה, וככל שהעמקנו הבנו כי עלי, עלינו לסיים את השנה ולעצור, כשכוחנו עוד בידנו כשהזיכרון שנשאיר יהיה של מקום חיי ופועם.
כאב ההחלטה חותך כמו סכין, הדרך שעשיתי ב-12 שנות הצהרון עם עצמי, עם הילדים, ההורים, הצמיחה אותי להיות מי שאני כיום.
מכל הכאבים, הגדול מכולם, הוא אודות החיבוק של הילדים, כל צהריים, איך לא אפגוש אותו יותר........ לא אהיה שם לתת להם אהבה...ולקבל.
הצהרון ישמח להמשיך לפעול, אם יש לכם מחשבה על עבודה/מלאכת לב, נשמח לדבר איתכם ולהעביר את הקסם הזה הלאה.
ולמי שמבקש להבין מה זה הצהרון שלנו, אלו מילים שכתבתי אודותיו לפני 3 שנים-
יושבת בתחנה, ממתינה. הנה האוטובוס הצהוב שנסעתי בו אני לפני שנים ממש כמוהם,
הם יורדים מההסעה, עטויי מסכות, תיקים גדולים על הגב, לכל אחד החיבוק שלו או הכיף הסודי, ואני, אני מחפשת עיניים, מזל שלפני עידן הקורונה סיגלתי לעצמי את הזכות להעמיק לכל אחד לעיניים ולדעת איזה יום היה לו, העיניים האלו מאפשרות לי להבין מה כל אחד עבר ביום הזה, האם היה יום טוב או פחות ולמה הוא זקוק.
מודדים חום, בודקים נוכחות וקדימה לצהרון, בשלב הזה של השנה הם כבר יודעים בדיוק איך להתחיל את החצי השני של היום, הם יודעים שמכאן אפשר להתחיל שוב מחדש ולייצר עבורם בדיוק את מה שהם זקוקים לו, זמן לצייר לגזור ליצור ולאתגר אותי ברעיונות ליצירה, זמן לשכב על המזרונים ולבהות, זמן לפרוק אנרגיה בחצר, זמן לשחק במשחקי "כאילו" או במשחק קופסא עם חבר ואם יש אז גם זמן שעורי בית. זוכרת אותי חוזרת מבית ספר "כרם מהרל" ויורדת הביתה, אבא עובד בפינת החי, אמא נחה צהריים ואני מגניבה לה חיבוק ומסניפה בטחון ואהבה. הולכת לחדר שלי ושומעת תסכית ברדיו תוך כדי ציור על הסדין (אל תגלו לילדים) והנינוחות וההנאה מהזמן שלי מהדהדים אלי משם.... וזה בדיוק מה שאני מבקשת לכל ילד שמגיע לצהרון שלנו, זמן להיות הוא בדיוק כמו שהוא, שיהיה תמיד חיבוק לקבל מאיתנו, אהבה בלי די, הנאה ונינוחות מהזמן שלו להיות ילד.
שמי מיכל, אמא של עומר ואלון, גדלתי במושב הבונים, על יד הים...קרוב לטבע....
הורי עסקו בעבודה עם ילדים (אמא גננת, אבא בפינת חי) ואני מניחה שהעבודה עם הילדים זרמה בעורקי... עוד לפני שהבנתי... מה הבנתי?
שזה מה שעושה לי טוב, להיות איתם ללמד אותם ומהם, לאפשר להם, לצפות בהם ולתת להם כלים להמשך....
מה זה צהרון ברוגע?
מזה 9 שנים יש לנו בית חם, ואוהב.
בית שמכיל את הילדים, מאפשר זמן מנוחה לאחר יום הלימודים,
תומך ועוזר בהכנת שעורי בית , מספק ארוחה מזינה וביתית.
תמיד יש זמן לשחק משחקים משותפים עם חברים, ליצור עבודות יצירה,
לטייל בטבע הקסום ובעיקר להנות מהיחד שלנו....
נתמזל מזלי והחיים זימנו אלי את האפשרות לגלות שוב מחדש את החדווה שבילדות.
למצוא שניתן ליצור יש מאין מכל דבר (כל עוד שומרים על יצירתיות), להיזכר ולהזכיר
את כל משחקי הילדות האהובים, לטייל וליהנות מהטבע שסביבנו ולחוות את עוצמת השינויים שחלים בו, לצייר, להציג, לרקוד, לעצור לרגע ולתרגל נשימות יוגה עמוקות, ובעיקר להזכיר לילדים את הדרך האחד כלפי השני וגם כל אחד לעצמו.
מתוך המסע הזה עם הילדים הרחבתי את המקום שפוגש בהורים ואני מסיימת שנתיים מרגשות של לימודי הדרכת הורים ומרגישה שיש בידי עוד כלים ודרך לעזור.
אני מודה על שניתנה לי הזכות לקבל לחיקי את החיבוקים והאהבה של כל מי שבוחר להגיע אלינו הביתה לצהרון
