20/09/2026
בתוכי גרה לה סבלית מאוד מסורה.
יש יאמרו עובדת מצטיינת.
כל מה שעברתי היא אורזת.
כל מה שלא הספקתי היא מעמיסה.
אלופה בלשמור חרטות.
טעויות? ברור. הרי אולי אצטרך ללמוד מהן משהו.
מדי פעם אני בודקת איתה אם אפשר להניח איזה משהו.
אבל היא מיד נלחצת.
״ומה אם תשכחי?״
״ומה עם כל מה שלמדת מזה?״
"לא חבל?"
אז אנחנו ממשיכות לסחוב.
והסבלות הופכת לפעמים לסבל.
לקראת יום כיפור ,אני חושבת שהפעם אני רוצה לתת יותר מקום לשאלה:
מה אני עדיין סוחבת כדי לא לשכוח,
למרות שכבר מזמן למדתי את מה שהיה לי ללמוד?
אולי העניין לא לכפר על מה שקרה בלסחוב אותו איתי חיים שלמים,
אלא לזהות מה למדתי מזה ולשחרר את המשא.
מה את מוכנה לשחרר היום?
