31/12/2024
מה למדתי מ #לאהאחתביום?
אם תרפרפו אחורה בפיד שלי, תראו שאני מתמודדת עם קושי לשווק ולכתוב באופן עקבי. כן, גם אני. אני מתחילה וזה מתמסמס, מתחייבת, בונה סיסטם, אבל זה לא תפס בנתיים.
לפני חמישה שבועות חבר טוב שלי מהתיכון עבר תאונת דרכים מפחידה. רציתי למצוא תחליף שמתאים לי להצעה לאמירת תהילים, איזשהו אקט יומיומי של מחשבה עליו, שמחזיק ומבטא תקווה. חזרתי לאהבה המשותפת שלנו, שהוא היטיב לבטא ולהשען עליה גם לאורך השנים, לשירה וללאה גולדברג בפרט. החלטתי לפרסם כל יום שיר. ואם אפשר, לצרף גם כמה מילים.
ובפרופיל הפרטי שלי, עם שיר של לאה ביום, הצלחתי להתמיד. רציתי לחלוק איתכם כמה מחשבות על למה זה הצליח לי, ומה למדתי מ #לאהאחתביום.
1. להבין מה ואיך באמת עובד *לי*, ולא מה אני רוצה שיעבוד לי-
בדכ כשמדברים על כתיבה ועל יצירת סיסטם, מדברים על גאנט תכנים, פינות תוכן קבועות, תכנים שמותאים לימים ספציפיים. על לכתוב טיוטא ואז לחכות קצת, לחזור לערוך אותה, לחזור שוב להגהה, ואולי גם לפרסם מתוזמן קדימה. אבל אני נתקעתי שוב ושוב מול הדף הלבן והריק. עבור מי שיש לה מודעות עצמית גבוהה, וגם ביקורתיות ושיפוטיות, כל התחנות האלה הן לא שיופים וחידודים של הטקסט, הן עוד ועוד נקודות להיתקע בהן, לעצור, לחשוב שבעצם זה לא מעניין ולא מספיק טוב ולא בהיר ולמה בכלל לטרוח. כשכתבתי בתוך האפליקציה, בריבוע הקטן של "מה בא לך לשתף?", עם יכולת לראות רק את השורה שתיים שמעל ולא את כל הטקסט, לא היו לי את כל נקודות העצירה האלה. זה היה סוג של קיצור דרך, מעקף שלא עוצר במחסומי הביקורת. כתבתי ופרסמתי ישר, אפילו לא ממש ערכתי. לפעמים גם היו טעויות הקלדה, ולא בקטע מכוון ושיווקי. לא נורא.
לא תמיד ידעתי בכלל על מה אני רוצה לכתוב, אבל כבר הייתי שם אז משהו יצא. ו-וואלה, אחכ כשקראתי למחרת גיליתי שזה דווקא מוצלח ומעניין.
יחד עם זאת, אזהרה- לפייסבוק יש את השטויות שלו. זו לצערי הגרסא השניה של הפוסט הזה, אחרי שכתבתי כבר הכל הכל והייתי כל כך גאה בעצמי ואז פייסבוק זרק אותי החוצה וכמובן מחק הכל בלי יכולת לשחזר. וכן, לקח לי יומיים להושיב את עצמי ולכתוב מחדש. אז חבל. אני גיליתי שלכתוב בגוגל קיפ נותן לי את התחושה של המיידיות גם, אבל שומר את הטקסט. אז זה הפתרון ביניים שלי לטקסטים ארוכים.
2. הפוסט הוא התחלה של הדרך, לא הסוף שלה-
כשפרסמתי בדף העיסקי הרגשתי שכל מה שאני מפרסמת צריך להיות פיסת תוכן שלמה ומושלמת, עם ערך ייחודי. גם העבר האקדמי שלי לא הועיל פה, עם השאלה התמידית של מה אני בעצם מחדשת פה. היו לי המון ציפיות שהעמסתי על כל מה שרציתי לכתוב, והעומס הזה שיתק אותי. עם לאה גיליתי שאפשר גם להסתכל על הדברים אחרת. שהפוסט שלי הוא לא נקודת הסיום של הדרך ושל המחשבה שלי אלא התחלה. הזמנה לשיחה. פרסמתי מחשבות על השיר, הרהורים, שאלות, וקיבלתי תגובות, מחשבות של אחרות. למחרת אולי בחרתי שיר שמתייחס ומגיב למשהו שעלה אתמול. היתה תנועה. אנשים לא קראו אותי כדי לקבל ניתוח שלם ומעמיק של השיר. הרהור והתחלה של מחשבה ששולחת אותם לחשוב בעצמם היה בדיוק מה שהיה צריך.
ובכלל, אנשים רוצים להרגיש שצריכים אותם, שהם משנים,שהקול שלהם משמעותי. אם הם מקבלים פיסת תוכן מושלמת, לא נשאר להם מקום. כשאני כותבת משהו פתוח, הם יכולים להצטרף, להעיר, לחשוב יחד איתי, ללכת ביחד את הדרך. זה מזמין.
3. לדעת למה, אבל באמת למה-
עם #לאהאחתביום היה לי מאוד ברור למה אני עושה את זה. לא רק רציונלית. אולי אפילו בכלל לא רציונלית. הרי עם כל אהבתי ללאה, לפרסם שירים שלה לא יעזור לו להתעורר. אבל רגשית רציתי את זה, הייתי צריכה את זה. כשאני יודעת למה אני רוצה לעשות משהו, זה מייצר בהירות שמאפשרת לי לפעול בקלות. אז זה לא רק להחזיק בראש "שצריך לשווק" או ש"נכון לשווק דרך תוכן". זה להבין לעומק, וגם רגשית, למה ומה אני רוצה, ואיזו אישה אני ורצה להיות ואיך הלמה הזה משרת אותה. נכון, לפעמים יש גם חסמים רגשיים ועניינים שמקשים. בקלות לא אומר שזה תמיד היה באמת פשוט. לפעמים זה היה ב 23:56. אבל גם אז, הלמה דחף אותי לקחת כמה דקות, לבחור שיר, לצלם, להוסיף כמה מילים משלי ולפרסם.
4. מבנה וגמישות-
לפוסטים שפרסמתי נוצר מבנה יחסית קבוע. תמונה של השיר שצילמתי בזמן אמת, בדכ עם קצות האצבעות שלי (היתה לזה גם סיבה), ובגוף הפוסט ההאשטג, הטקסט של השיר וכמה מילים על למה בחרתי את השיר הזה, מה הוא אומר לי, הרהור או מחשבה עליו. וידעתי שאני יכולה להישען על המבנה הזה. שאם מאוחר ואין לי רעיון, פשוט לפתוח ספר וללכת בעקבות המבנה. אבל הצלחתי גם להרגיש שהמבנה הזו תומך בי, הוא עבורי, להקל עלי. אני לא "עובדת" בלתחזק אותו. ואם אני רוצה או צריכה אני יכולה לשבור את המבנה הזה. לפרסם תמונה שהורדתי מגוגל, קטע מספר או מחזה, שירים של משוררים אחרים. והיה אפילו יום פה יום שם שלא פרסמתי. כי לא התאים לי באותו יום או שלא יכולתי. וזה היה בסדר. גם כשידעתי למה, וגם כשהיה לי מבנה, הם שירתו אותי, לא אני אותם.
ולאה התאימה עד שכבר לא. כשהוא התעורר, וחזר הביתה לסופש, וענה לי לוואטסאפ בצורה צינית כהרגלו, הרגשתי שזה נהיה פחות רלוונטי, ושחררתי. בידיעה שהדבר הזה הסתיים ומיצה את עצמו. וזה ממש בסדר. לאה שירתה את מטרתה, ולימדה אותי כמה דברים חשובים.
אחד הדברים שנשארו אצלי הוא הזכרון כמה זה יכול בעצם להיות קל וכיף, לכתוב. והרצון להמשיך לכתוב כל יום, התחושה של איך זה לפרסם ולכתוב, בתוך מבנה שהוא גם גמיש, שלחה אותי לחפש משהו דומה אבל אחר. לשמחתי הרבה, קרן אורן ונועה סטרלינג Write Your - כלי כתיבה חכמים לאנשים יצירתיים בדיוק פרסמו אתגר ינואר של כתיבה יומיומית. שאמנם מיועד לנשות עסקים, אבל היי, אני באמת עסק.
האתגר מתחיל מחר, ואני ממש מזמינה אותכם ואתכן להציץ בו ולחשוב אם יכול להתאים לכם לקחת חלק.
וגם, אשמח לשמוע מה מצאתן שעובד לכן עם הכתיבה, ובכלל עם הרגלים שאתם רוצים לאמץ. אז מה עוזר לכם ולכן?
