09/01/2022
בגיל 16 נכנסתי בשערי 'בית מעריב' ככתב נוער. בדסק החדשות ישבו אז גדולי העיתונאים בארץ וכתבו ידיעות ומאמרים על ניירות חלקים, שעליהם בוצעו מחיקות ותיקונים, בדרך למטה - אל קומת הדפוס (עופרת, כמובן).
ככה, אמרתי לעצמי, ככה וכאן אני רוצה לעבוד כשאגדל.
שש שנים אחר כך חזרתי לבניין ההוא, אחרי שירות קרבי ותקופה לא ארוכה בהנהגת צופי תל אביב (הזדמנות לאחל מכאן בריאות אושר ואריכות ימים לחברי מודי בר און, מרכז שבט 'התקווה' באותה תקופה). 'מעריב' היה בית ספר מדהים. מוקפד ומחשל.
לרר, רוזנבלט, דורון, קופמן, רוזנבלום. שמעיה קידר, רפי מן. יעקב ארז. אבי בטלהיים, שהיה לי דמות אב, זמן לא רב אחרי שהתייתמתי. וצבי בר-שירה, מורי ורעי היקר.
זו היתה עיתונות כל כך אחרת. כובד השליחות הונח אחר כבוד על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו. כל בוקר נפתח בישיבת כסאח שנועדה להחדיר בנו את האימה מפני טעות, רשלנות או חלילה זלזול בעובדות. איש לא היה חסין מפני כוויות.
הדור הבא, הדור שלי - כבר עשה את צעדיו הראשונים במסדרונות. גאים והישגיים כשאנו עם עצמנו; ומנמיכי מבט כשהיינו במחיצת הוותיקים ובעלי הזכות להביע ראשונים דעה. מורגנשטרן, ביסמוט, פוהורילס. כספית, קמיר. לפיד הבן, שלח. מלר, פולק. הזמן עשה את שלו ואנחנו תפסנו את העמדות ועיצבנו את הקו שבזכותו אפשר היה להחזיק את פיסת הנייר המכונה עיתון, למצוא בה עניין רב ועם זאת לייחס חשיבות לכתוב בה.
היציאה משם אל תפקידי העריכה בעיתונות המקומית בצפון היתה הזדמנות נהדרת להעמיד במבחן השטח את סט הערכים שהקנו לי שנותיי במעריב. נבחרת הכתבים החרוצים - תלמידיי ותלמידותיי לאורך השנים - הם מקור לגאווה גדולה עבורי. ההישגים העיתונאיים המדהימים שלהם, שהושגו ביציאה פיזית אל השטח; בפגישה פנים אל פנים - ולא דרך הווטסאפ - עם סיפורים אנושיים, שהיו לא אחת קשים לפיצוח ולא קלים לעיכול; רשימת החשיפות שהסתיימו לעיתים בהעמדה לדין ובהרשעה - החדירה בהם את ההכרה בחשיבות של העשייה העיתונאית. ובאחריות הרבה שמתלווה לה.
תודה רבה לחברי היקר Eliezer Lahana ולבית הספר לתקשורת אייטם - בית ספר לעיתונאות מעשית I-TEM אשר מאפשר לי להרביץ תורה בצעירות והצעירים, נציגי הדור הבא. עבורי זו הזדמנות חשובה מאין כמותה, לנסות ולהנחיל מחדש את מה שלכאורה אבד עם הזמן.
https://i-tem.co.il
