23/06/2026
אנשים שרואים אותי היום מול כיתה, מול מצלמה או בוובינר עם עשרות ומאות משתתפים, לפעמים בטוחים שנולדתי עם ביטחון ועם מיקרופון ביד.
האמת היא שהייתי ילד מאוד ביישן.
בבית הספר וגם אחרי שכבר סיימתי את הלימודים בתיכון, ובמשך לא מעט שנים בחיים הבוגרים, סחבתי איתי הרבה חוסר ביטחון. לא תמיד האמנתי שיש לי מה להגיד, לא תמיד הרגשתי שאני מספיק טוב, ובטח שלא דמיינתי שאעמוד יום אחד מול קהל ואעביר הדרכות לאלפי אנשים מכל הארץ.
השינוי שלי התחיל בערך בגיל 41.
יצאתי לעצמאות, אבל יותר מזה - התחלתי תהליך של היכרות עם עצמי, עם היכולות שלי ועם הערך שאני יכול להביא לאחרים.
אחד הדברים החשובים שלמדתי בדרך הוא שאני לא חייב לדעת הכול.
מותר להגיד: "אני לא יודע, אני אבדוק ואחזור אליך."
זה לא מוריד מהמקצועיות שלנו. להפך. בעיניי, זו דווקא עדות לביטחון אמיתי.
היום, כשמישהו מציע דרך אחרת, כלי שלא הכרתי או רעיון טוב יותר, אני לא מרגיש מאוים. אני מקשיב. אני לומד. לפעמים אני גם משנה את הדרך שלי.
כי אף אחד לא יודע הכול.
ואולי זה הדבר שהכי עזר לי לעבור מביישנות לביטחון: להפסיק לנסות להיות מושלם, ולהתחיל פשוט להיות אני.
להתכונן היטב, לדעת על מה אני מדבר, אבל גם לדבר בגובה העיניים. כאילו אני מסביר משהו לחבר או לקולגה. לספר סיפור, לשתף בדוגמה אמיתית, ולהבין שגם אני לומד מכל מפגש.
ביטחון לא תמיד מגיע לפני שעושים.
לפעמים הוא מגיע רק אחרי שמסכימים לעשות, גם כשעדיין מפחדים.
מה המסע שלכם עם ביטחון, עמידה מול קהל או דיבור מול אנשים?
האם פעם נמנעתם מלדבר, להציג או לשתף רעיון, והיום אתם במקום אחר?
אשמח לקרוא את הסיפור שלכם בתגובות.
אולי דווקא תגובה אחת שלכם תיתן למישהו אחר את האומץ לעשות את הצעד הראשון.