15/09/2026
אני והילד שלי לא שותפים שווים בקבלת ההחלטות.
יש משהו שיכול להיות קצת מבלבל בהורות.
אני רוצה שהילד שלי ירגיש שרואים אותו,
שמקשיבים לו ושיש לו מקום בהחלטות שמתקבלות בבית,
וכך באמת צריך להיות- עד גבול מסוים.
יש החלטות שבהחלט יכולות להיות שלו או פתוחות למשא ומתן,
כמו מה ללבוש, מה לקחת לארוחת עשר ולאיזה חוג ללכת.
ויש החלטות שבהן האחריות היא שלי,
כמו גבולות של זמן מסך, שעת שינה, בריאות או בטיחות.
כי אני האמא והוא הילד.
יש לנו תפקידים שונים, מידע שונה ויכולות שונות.
וזה לא- לא הוגן, ככה זה אמור להיות.
התפקיד שלי הוא לקבל עבורו החלטות שאני מאמינה שהן לטובתו
ושהוא עדיין לא יכול לקבל בעצמו,
גם ובעיקר כשהוא לא מסכים איתי.
אני לא צריכה לבקש ממנו רשות,
או לנהל משא ומתן על כל גבול כאילו הוא פתוח לדיון.
אני יכולה לכבד אותו מאוד,
להקשיב לו באמת ולתת לו מקום למה שהוא מרגיש
ועדיין להיות זו שמקבלת את ההחלטה.
ולמעשה, זה בדיוק מה שעוזר לו להרגיש בטוח.
כשהוא יודע שיש מי שמוביל,
שמסוגל לקבל גם החלטות שקשה לו איתן,
בלי להזדקק לכך שהוא יסכים או יאשר אותן -
מערכת העצבים שלו יכולה להירגע.
הוא לא צריך להיות המבוגר.
הוא יכול פשוט להיות הילד.
וזה לא אומר שלהחזיק את הגבול תמיד יהיה קל,
לפעמים בטווח הקצר זה אפילו יהיה קשה יותר.
אבל אף פעם לא מאוחר ללמוד איך לעשות את זה אחרת,
מתוך יותר ביטחון ופחות מאבק.
ואם את רוצה ללמוד איך, מוזמנת לדבר איתי בפרטי.
#הדרכת הורים #ויסותרגשי #מערכתעצבים #רגישותגבוהה
