12/05/2024
חגי לובר, ששכל את בנו יהונתן במלחמה, ליום הזכרון:
פחות זיכרון ויותר נחמה.
(יום הזיכרון הראשון בלי יהונתן)
זה היה לפני שנים אחדות בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק בגבעתיים.
כבכל שנה עמדנו אבי ז"ל ואני ליד קברו של הדוד שלי יעקב לובר חלל ממלחמת השחרור.
הטקס המוכר התקדם לפי כל הכללים.
קדיש מטח כבוד. אל מלא רחמים. ועמידה מתוחה של משמר הכבוד.
הגיע תורו של נאום הפוליטיקאי.
בשנה ההיא כיבד אותנו בנוכחותו פוליטיקאי בכיר ממפלגה מרכזית.
במקום נאום, כך הוא אמר,
אני רוצה להקריא לכם שיר שכתבתי.
כותרת השיר, המשיך הבכיר, היא 'ההחמצה'
והוא התחיל לקרוא,
ללא פיסה של מודעות עצמית,
את השורות הבאות:
"הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה
הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.
הם לא יגידו 'אני אוהב אותך'
למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון"...
נדהמתי.
הוא באמת מתכוון לזרוע מלח על הפצעים המדממים שלנו?
והשיר המשיך, והפוליטיקאי המשיך לסובב את הסכין:
"לא ייוולד להם אף פעם שום ילד
ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול
הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא
ואל תשאירו להם שום דבר לאכול"
הבטתי סביבי,
הייתי בטוח שאנשים יתקוממו, ימחו יצעקו.
אבל דממה.
היו אף אנשים שנענעו בראשם בהסכמה.
ואז הבנתי.
הבנתי מה קרה לנו.
מה קרה ליום הזה.
מיום הזיכרון הלאומי הוא הפך ליום הדיכאון הלאומי.
איש איש בתחומו , מי בכישרון הדיבור, מי בכישרון הכתיבה, או המשחק, או הפיסול והציור, מתחרים בניהם מי יכאיב יותר.
מי יפתח את הפצע.
מי יקלף את הגלד.
מי יוריד יותר דמעות.
מי יעמיק את תחושת החלל.
מי יגרום לבכי.
כי כך הוא יום הזכרון.
בכי.
בכי גדול.
בכי חשוף,
בכי לאומי.
בכי של אובדן
של חסר
של ריקנות
של חלל.
ואני,
ואני מביט אל גל העצב המאורגן,
אל נחשול הבכי הממוסד.
אל שידורי ערוצים דיכאוניים.
אל טקסי אובדן לדעת קולקטיבים
ואני רוצה נחמה.
אני מבקש נחמה.
ככה כמו שנהוג ביהדות.
רק נחמה.
נחמה היא לא שמחה.
היא לא צחוק.
היא לא קלות דעת.
נחמה היא מקצוע.
מקצוע נדיר במחוזותינו.
אבל מקצוע.
"אין נחמה" כך אמרו לי אלפי המבקרים בשבעה, שמשום מה נקראים מנחמים,
"אין נחמה, רק לבכות"
ואני, כבר אז, על כסא נמוך, עם זיפי זקן בן יומו.
התמרדתי.
כל ישותי צרחה.
זה לא נכון.
זה שקר.
זה אויב.
זה מפיל.
זה מפחיד הורים לשלוח את בניהם לצבא.
זה מונע מהנהגה לחתור לניצחון.
אבל בעיקר זה שקר.
כי יש.
יש.
יש נחמה.
נחמה היא לא החזרה של המת לחיים.
זה בלתי אפשרי.
זה לא יקרה בזה העולם.
זו נחמה של הבל.
נחמה אמיתית מלטפת אותנו בשלושה אופנים:
ראשית לכל, נחמה על-איך הוא חי.
דברו איתנו על הצחוקים שלהם.
על הטוב שבהם.
על היופי.
על הכיף שעשו.
אל תספרו בנימה של 'חבל שהוא לא איתנו'
ספרו כדי שיחד איתנו נבין שהחיים הצעירים האלה היו מ ל א י ם.
כי הם, יקירנו, לפני שהפכו לחללים וקדושים,
חיו.
חיו, ונהנו, וכייפו ושמחו, ואהבו, והשתוללו ולמדו וצחקו וחשבו.
דברו איתנו על זה.
ותנו לנו הרבה מזה.
זה מנחם כל כך.
זה גורם לנו להרגיש, שלמרות הסיום הנורא, היה שווה.
היה שווה לשתף איתו חיים.
נחמה נוספת היא בכך שתדברו איתנו על נסיבות נפילתם.
על מה הם נפלו. ולשם מה.
דברו איתנו על הבחירה שלהם, הלא מובנת מאליה, ללכת לצבא. ללכת להילחם.
דברו איתנו על מי שבחרו למנוע את הרצח הבא, את האונס של ילדות, את הירי בזקנים.
דברו איתנו על אלה שעצרו בגופם את האכזריות את החייתיות את האויב.
דברו איתנו על גבורתם, זו לא מילה גסה. זה פאר האדם.
חייכו אלינו בין הדמעות ותגידו תודה.
ככה בלי פראזות. תגידו תודה.
פשוט תודה.
תודה על הילד שלכם.
תודה עליכם.
ולסיום, נחמו אותנו בשלישית.
דברו איתנו על מה שהוא השאיר אחריו.
מה שהשאיר בעולם.
מה שהשאיר עלינו.
מה שהשאיר עליכם.
לכם ולדורות הבאים עלי כולנו לטובה.
אימרו שאתם חיים.
אימרו שאתם מטיילים.
אימרו שאתם מבלים.
אימרו שאתם חוגגים.
אימרו שאתם שרים.
אימרו שאתם רוקדים.
אימרו שאתם משיאים משואות.
אימרו שאתם טסים בשבוע הבא,
ושבניתם בית חדש ואוטו.
ןהחתונה שלכם באולם ההוא , של הביוקר.
אימרו שאתם מתחתנים ואתם יולדים
ואתם אוהבים.
ואתם מחבקים.
ואתם מנשקים.
ואתם צוחקים.
ושטוב לכם.
כל כך טוב לכם.
אימרו לנו.
זה מנחם.
אנחנו יודעים שזה בזכותו.
אין צורך להגיד לנו .
רק ספרו לנו עליכם.
על חייכם.
ספרו לנו גם, מה הוא השאיר למדינה האהובה שלנו.
אימרו לנו שהיא מצליחה.
אימרו לנו שטוב לחיות פה.
אימרו לנו שאנחנו מנצחים.
אימרו לנו שאנחנו עשירים ומצליחים.
ובעיקר,
אימרו לנו שאנחנו מאוחדים.
ואוהבים
ושמחים זה בזה.
כך צריך להיות יום הזכרון -יום של נחמה.
יום הנחמה הלאומי.
יום הנחמה האישי.
מותר לבכות.
מותר להצטער.
חייבים לנחם.
נחמו נחמו עמי.
שנזכה ליום של נחמה
ומיד אחריו,
ליום של שמחה.
