ההורות מציבה אתגרים גדולים. היא מציפה, שלא לומר מטיחה, בפנינו את כל הדפוסים האוטומטיים שאנחנו מביאים, בכל אותם הזמנים שאנחנו לא באמת נוכחים בסיטואציה, לא באמת קשובים לילדים שלנו. כי הילדים שלנו, מה לעשות, הם לא אוטומטיים. הם עדיין לא "התקלקלו", הם מלאי חיות ורוצים אותנו כאלה איתם. וכשהם לא מקבלים אותנו במלוא הנוכחות וההקשבה, הם יוצרים בלאגאן. שוב ושוב ושוב. ואז הם נתפסים כ"בעייתים". לעיתים כל כך בעייתיים עד שאנחנו כבר לא יכולים לסבול אותם יותר.
עבורי, הקושי הזה, שהילד מייצר, הוא שער להכנס פנימה. לבחון את עצמי, איפה אני מזייפת בחיים שלי. איפה אני מפסיקה להיות המנהיגה של החיים שלי והופכת להיות קורבן שמבקש שימלאו בשבילו את הבור האינסופי של הכאב. איפה אני מאמצת אמונה שמפעילה את החיים שלי על חשבון נוכחות וחיות. אותו בור, שנוצר כי ההורים שלי לא נתנו לי את כל ההזנה הנפשית שהייתי זקוקה לה, כי הם לא היו באמת נוכחים וקשובים אלי.
כשאני מסכימה לראות את הבור, ומסכימה לקחת אחריות על למלא אותו. כלומר, מסכימה להיות האמא של עצמי - כי מה לעשות, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי - אז אני גדלה, אני מתעצמת. ובאורח פלאי הילד שלי מפסיק להיות "בעייתי" וההורות הופכת מעול של טיקטוקים למתנה של יצירתיות ושמחה.
בעבודתי אני מתבססת על "שיטת גרינברג" והגישה של "הורות כמעשה ניסים".
