07/10/2024
היום לפני שנה, ב-7.10.2023, נרצחה בוגרת מחזור ז' של מכינת בארי נועם אברמוביץ' ז"ל, תצפיתנית שנפלה בקרב מוצב נחל עוז.
אנחנו משתפים כאן את הספדו של יואב זנאתי-לביא, ראש המכינה דאז, שנכתב במלאות שלושים לנפילתה של נועם:
אני מנסה להגיד מילים וזה לא פשוט ואפילו קשה מאוד. אני אתחיל בסיפור ההיכרות של נועם ושלי.
זה התחיל בשאלון היכרות שנועם מילאה לפני בערך שנתיים. השאלון הזה היה אחד השאלונים המרשימים ביותר של מתמיין או מתמיינת למכינה. היה ברור מעל לכל ספק מדוע נועם רוצה להגיע למכינה והמילה שמתנוססת מעל כולן היא שליחות. אתם מבינים, בעולם של היום, גם בתוך עולם המכינות הקדם צבאיות, גם בתוך מכינת בארי, קשה למצוא המון בני אדם שמגיעים עם מוטיבציות טהורות של שליחות.
ונועם הייתה כזאת. לא בכאילו, על הדרך, כדי להרשים. אלא באמת. זו הייתה היא. השליחות והערכים היו המניע לפעולות שלה בעולם. לאחר שהיא נכנסה לחדר הריאיון ובכלל לאורך כל היום, ראיתי על העיניים שלה שהיא מחפשת אותי, ראיתי את הרצינות, את הביטחון, את מה שהיא הקרינה החוצה, את הרצון להיות מחויבת לרעיון ולפעולה. לתלמוד ולמעשה. זוהי כל התורה על רגל אחת.
וכששאלתי אותה, באותו הריאיון לפני שנתיים, מה ומי היא רוצה להיות, היא ענתה לי, אני רוצה להיות ראשת ממשלת ישראל. ואני, שכשהייתי בגילה, שאפתי להיות אותו האדם, התאהבתי, באותו הרגע ממש הבנתי שנועם תהיה החניכה שלי.
נועם הייתה אישה חזקה, הדור החדש של נשים צעירות, דומיננטיות, מובילות ומעוררות השראה. נועם האמינה באמת ובתמים, ובצדק, שהיא יכולה להיות נשיאת בית המשפט העליון, כמו שהיא אמרה לנו במהלך סיור שעשינו בבית המשפט העליון במכינה.
ואולי עוד סיפור אחד אחרון.
נועם ואני לא היינו "חברים", לא עשינו שיחות נפש וצחוקים ביום יום שלנו. אבל במידה מסוימת הקשר בינינו היה גבוה בהרבה מקשר של חברות, הייתה בינינו שותפות. וזה לא עניין של מה בכך. בסוף השנה במעגל סיכום עם החניכים, נועם אמרה לי שהייתי מאוד משמעותי עבורה בסיפור הרעיוני של השמאל הציוני ושל שליחות בכלל, שהייתי עוגן חשוב עבורה בעיצוב דמותה ותפיסת עולמה. היא לא ידעה עד כמה המילים הללו נשארו איתי. לא בכל יום אתה מקבל חניכה שמוכנה ללכת איתך את התלם הארוך. ונועם הייתה כזאת.
היא באה לעולם כדי לפעול בתוכו.
לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או בשמם האחר, המרד הערבי הגדול, כתב ברל כצנלסון, ששמו העברי היה בארי, כשמה של המכינה, את הדברים הבאים:
״דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב, אשר בּנה וּביצר וכבש בּעצם-מצוֹר, אשר הוֹציא לחיי-מגן בּנים וּבנוֹת וּנכדים, אשר העלה לחוֹפי הישוּב הנצוּר ספינוֹת עוֹלים החשים להתיצב בּחזית העבוֹדה וההגנה, דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם. בּאשר מצאה אוֹתנוּ המערכה קיבּלנוּ אוֹתה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנוּ, אלא כּל הארץ היתה לנוּ תל-חי, תלים חיים".
תפקידנו כעת הוא לנצח, אבל כשיסתיים המאבק, אנחנו נחזור לבנות ולהתיישב, לנטוע ולזרוע. כי אין לנו ארץ אחרת.
תודה לך נועם, בשם כל עם ישראל והחברה הישראלית, וגם סליחה בשם כל עם ישראל, מנהיגיה ומפקדיה, סליחה על שהלכת מוקדם מדי, לפני שיכולת להגשים את הייעוד האמיתי שלך ולהיות ראשת ממשלת ישראל, או נשיאת בית המשפט העליון, או כל דבר אחר שחלמת ורצית להיות. הכאב יישאר איתנו לנצח.
בשם הצוות החינוכי, חניכי המכינה ובוגריה - אדווה, יוסי, וכל בני המשפחה, משתתפים בצערכם הרב, אנחנו כאן ונישאר כאן תמיד.