04/01/2022
בידודים. בדיקות. אנטיגן. PCR
הנה זה שוב חוזר... מאיים עלינו ה ZOOM.
רואה אותה, את המתבגרת שלי,
מסתובבת בבית כמו נמר בכלוב, עוד רגע סוגרים את ביה"ס,
יש כבר מורה מאומתת וגם כמה תלמידים
ואחרי הסילבסטר יש התפרצות בשכבה שמעל...
התחושה מסביב היא שהשגרה המלחיצה סוגרת עלינו.
ככל שאני מדברת עם יותר הורים אני שומעת יותר לחץ, תסכול, חוסר אונים
ככל שאני מדברת עם יותר מתבגרים – הם רק מבקשים –
אל תסגרו לנו את בית ספר,
אל תחזירו אותנו לזום.
זה לא פוסט לקובעי המדיניות,
גם לא פוסט על מצב הקורונה,
זה פוסט על מצב הילדים שלנו.
המציאות קורית. לא תמיד יש לנו מה לעשות,
אבל יש לנו יכולת לראות אותם, להיות שם בשבילם, לדבר איתם.
כל התחושות שעוברות עלינו המבוגרים,
עוברות על המתבגרים שלנו, בעוצמות חזקות יותר,
ויש להם פחות כוחות ויכולות להתמודד מאיתנו.
שבו איתם בחוץ, באויר הפתוח,
תשאלו מה שלומם,
תתעניינו,
אל תתנו להם להסתגר כל היום בחדר,
תזמינו אותם לצאת אתכם לסיבוב,
לנשום אויר,
לראות סרט בסלון.
כל דבר שלא ישאיר אותם לבד,
שידעו שרואים אותם.
שאתם שם בשבילם.
