Ram Vider Adv.רם וידר,עו"ד

Ram Vider Adv.רם וידר,עו"ד Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from Ram Vider Adv.רם וידר,עו"ד, Professional Service, Kfar Saba.

פיצוי בסך של 70,000 ₪ לשוטר ממוצא אתיופי שכונה "שחור" ע"י קצינה בדרגת רב פקד.סעש 53819-07-13 עברי אנגדה נ' משטרת ישראל (...
22/12/2014

פיצוי בסך של 70,000 ₪ לשוטר ממוצא אתיופי שכונה "שחור" ע"י קצינה בדרגת רב פקד.

סעש 53819-07-13 עברי אנגדה נ' משטרת ישראל (בית דין אזורי לעבודה - באר שבע, אילן סופר) 11/12/2014

בית הדין האזורי לעבודה פסק פיצוי בסך של 70,000 ₪ לשוטר ממוצא אתיופי שכונה "שחור" ע"י קצינה בדרגת רב פקד. בית הדין האזורי לעבודה קיבל חלקית תביעה שהגיש שוטר לשעבר ממוצא אתיופי בגין אירוע בו כונה ע"י קצינה בדרגת רב פקד "שחור" באזני שוטר אחר בהקשר משפיל. נקבע, כי טיפול המשטרה בתלונתו של התובע נעשה כראוי, אולם בשים לב להקשרים השליליים הידועים למילה "שחור" יש לקבוע כי מדובר בלשון הרע וכי המשטרה אחראית באחריות שילוחית לאמירת הקצינה כעובדת שלה. לפיכך, יפצו המשטרה והקצינה ביחד ולחוד את התובע, שאף עזב את המשטרה בשל התסכול שחש בעקבות המקרה, בסך 70,000 ₪. התובע הוא אקדמאי שעבד במשטרת ישראל במשך כשבע שנים בתפקיד שוטר חוקר ביחידת הנוער של תחנת באר שבע. הנתבעת 2, שוטרת בדרגת רב פקד, שימשה במועד הרלבנטי כראש חוליית סחיטת דמי חסות (סד"ח) וקצינת חקירות במחלק התשאול בימ"ר נגב. באחד הימים, הגיע התובע לבקשת מפקדו לתגבר את יחידת התשאול בה עבדה הנתבעת, ובעודו יושב במסדרון היחידה ומסווג תיקים שמע את הנתבעת פונה לחוקר אחר ושואלת "מי זה השחור הזה שיושב מולך". משענה כי מדובר בשוטר מתחנת באר שבע, ביקשה הנתבעת מהשוטר כי יבצע עבודה של מחקרי תקשורת תוך שאמרה "תן לשחור הזה לעשות את זה". התובע, שחש פגוע ונסער לנוכח אמירות הנתבעת, פנה מיד לקצין התשאול אך זה לא התפנה לדבר עמו. לפיכך, נפגש התובע עם מפקד מרחב נגב דאז ודיווח לו על האירוע, וזה ביקש מהיועץ המשפטי של מרחב נגב להיפגש עם התובע ולגבות ממנו עדות. היות ומעדות התובע עלה חשש לביצוע עבירות של הסתה לגזענות ואיסור לשון הרע, הועבר הטיפול למח"ש. בהמשך, פנה אחיו של התובע לימ"ר במכתב בו דרש לקיים פגישה, תוך שהסביר כי הדבר נעשה מתוך חשש שהעניין יטויח ולא יטופל. בעקבות המכתב נפגשו התובע ואחיו עם הממ"ר והיועץ המשפטי, שם הוסבר להם כי בסמכות מח"ש להחליט אם לפתוח בחקירה. בסופו של יום, הודיעה מח"ש לתובע כי הוחלט שלא לפתוח בחקירה בנימוק שלא מדובר בעבירות שהעונש המרבי בגינן הוא מעל שנת מאסר, ולכן הועבר הטיפול בתלונה למחלקת המשמעת. התובע נפגש עם הקצינה שמונתה לטפל בתלונה אשר בחנה עמו האפשרות לקיים הליך גישור, אך התובע סירב לכך ולכן המשיך תהליך הבדיקה. בחודש מאי 2011 פנה אחי התובע בשנית לממ"ר ובו ציין כי מהפגישה עם הקצינה ממונה על התיק הוא למד שהמשטרה אינה מגבה את התובע, ולכן ביקש כי ימוצה הדין עם הנתבעת בהקדם. בהמשך, הודיעה הממונה לתובע כי בדיקתה העלתה שהנתבעת אכן התבטאה ביטוי שאינו הולם ביחס לצבע עורו אך היא מצרה על כך ומבקשת להתנצל שכן לא התכוונה להעליבו או לפגוע בו. בעקבות ממצאי הבדיקה, החליט מפקד מחוז דרום כי תירשם לנתבעת הערת מפקד. בעקבות הדברים, פנה אחי התובע במכתב למפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בו תיאר את השתלשלות העניינים, ובתגובה קיבל מענה כי יערך בירור מול משטרת מחוז דרום וכי משטרת ישראל רואה בציבור האתיופי חלק בלתי נפרד מהציבור הישראלי. במקביל, פנתה למפכ"ל בעניין גם עמותת "טבקה" (הפועלת לקידום צדק חברתי כלכלי ומשפטי בקרב יוצאי אתיופיה בישראל) אך נענתה ע"י עוזר המפכ"ל כי לאור העובדה שהנתבעת נטלה אחריות על התבטאותה האומללה והביעה חרטה נרשמה לה הערת מפקד בתיקה האישי. בתגובה פנתה ב"כ העמותה לעוזר המפכ"ל והלינה על כך שגרסת התובע לא נשמעה בפני אף גורם בכיר במחוז וכי הנתבעת לא נדרשה להתנצל, וזה השיב כי הליך הגישור לא יצא לפועל בשל התנגדות התובע וכי ניתנה לו הזדמנות להשמיע דבריו בפני מפקד המרחב והיועץ המשפטי של המחוז והמרחב. בסופו של יום, הודיע התובע על התפטרותו בשל חוסר האמון שהתגלע בינו לבין המשטרה לאחר אי הטיפול בנתבעת, כשניסיונות של נציגי המשטרה להניאו מהחלטתו והצעות לעבור לתפקידים אחרים לא צלחו. מכאן התביעה, שהוגשה הן נגד הנתבעת והן נגד המשטרה. בית הדין קבע: כב' השופט א' סופר קבע כי דין התביעה להתקבל. בפתח הדברים נדרש בית הדין לבחון את דרך טיפולה של המשטרה בתלונת התובע, תוך שהזכיר כי בביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות אל לו להמיר את שיקול דעת הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, למעט במקרים בהם החלטת הרשות ניתנה בחריגה מסמכות או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי. לדעת בית הדין, בחינת ההליך שבוצע ע"י הקצינה הבודקת מעלה כי הוא נעשה תוך שמירה על כללי צדק טבעי, בשים לב לכך שהתובע והנתבעת נשמעו ולא הייתה הכחשה מצד הנתבעת ביחס לדברים שנאמרו. אשר לסנקציה שננקטה נגד הנתבעת, ציין בית הדין כי אמנם מבחינת התובע התוצאה היחידה שיכולה הייתה להיות היא פיטורי הנתבעת, אולם מדובר ברף הענישתי החמור ביותר שספק אם הוא נכון למקרה זה, ולא ניתן לומר כי העונש של רישום ההערה היה בלתי סביר בעליל באופן שיורד לשורשו של העניין. זאת ועוד, אין חולק כי מאז 2011 הנתבעת לא קודמה בדרגתה ולכל היותר שירתה בתפקיד אחר ברמה רוחבית, ולכן ברור כי ההערה שנרשמה בתיקה האישי מהווה כתם אותו לא ניתן יהיה למחות על נקלה והוא ישפיע באופן וודאי על אפשרויות הקידום שלה. עוד הוסיף בית הדין כי למרות ההבנה לליבו של התובע ולמרות ההתרשמות מדבריו, הרושם העולה הוא שאחיו וגורמים נוספים תרמו להקצנת האווירה שלא לצורך תוך שימוש בביטויים ובאזכורים היסטוריים מיותרים אשר באו להעצים את דברי הנתבעת וללבותם, תוך שדבריה הועמדו בשורה אחת עם צוררים ואנטישמים. בכך, לדעת בית הדין, היה כדי לטשטש את כאבו של התובע ולהפוך אותו לסמל, אולם לא היה צורך בכך. לסיכום נקודה זו הוסיף בית הדין כי לא התרשם שנפל פגם כלשהו באופן בו טיפלה המשטרה בתלונת התובע, וגם בהצעות לשנות תפקיד ומקום לא היה משום השפלה או אפליה אלא ניסיון לסייע לתובע על ידי כך שיחליף אווירה. מכאן, שהתפטרותו נעשתה בהתאם לשיקוליו ולא מתוך שהופעל עליו לחץ לעשות כן, ועל כן יש לדחות את תביעתו ברכיבים של הפרשי הפסדי שכר שנגרמו לו, הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, עוגמת נפש ופיצוי לפי חוק הגנה על חושפי שחיתויות. מכאן, פנה בית הדין לבחון את עילת התביעה בלשון הרע. נקבע, כי השימוש במילה "שחור" כדי לתאר אדם היא מבדילה ומשפילה, מאחר שהיא מצביעה על צבע עורו כעל כל הווייתו במקום לציין את מעלותיו והעולם ומלואו שגלום בו. עוד הוסיף בית הדין בהקשר זה כי מאז ומתמיד היו למילה "שחור" שלל הקשרים שליליים (כגון רשימה שחורה, כישוף שחור, שוק שחור, שבת שחורה, ספטמבר השחור, רואה שחורות ועוד), להבדיל מהצבע הלבן המתקשר עם טוהר וקדושה. גם בארץ, לגלי העלייה הראשונים מארצות המזרח, קראו "שווארצע" או "שווארצע חייעס" ("שחורים" או "חיות שחורות" ביידיש(, כסמל לזלזול ולמעמד הנחות שזכו לו בני עדות המזרח מצד ילידי הארץ. אשר להלכה הפסוקה בנוגע לאמירות גזעניות, ציין בית הדין מספר מקרים בהם הוכרו אלו כאמירת לשון הרע, ובכלל זאת הכינוי "כושי" שהוכר כהתבטאות חמורה במיוחד בשל אופייה הפוגע והגזעני. במקרה דנן, שוכנע בית הדין כי בשים לב לניתוח המשמעות של הכינוי "שחור" והיות והנתבעת הודתה כי אמרה את המילים ביחס לתובע – מדובר בפרסום לשון הרע. אשר למשטרה עצמה, הרי שקמה לה אחריות שילוחית לעוולה שביצעה הנתבעת כעובדת במהלך עבודתה. בפסיקת סכום הפיצוי, התחשב בית הדין בצורך לבטא מסר של הכרה שיפוטית וסולידריות חברתית, בפגיעה האישית שנגרמה לתובע אשר גרמה לו למשבר והובילה להחלטתו לעזוב את המשטרה, והפגיעה שגרמה האמירה גם לבני משפחתו הקרובים ולמקורביו. מאידך, יש לקחת בחשבון כי הנתבעת לא אמרה את דבריה בכוונה או בזדון אלא ללא מחשבה. כמו כן, הנתבעת ביקשה להתנצל בפני התובע, הביעה חרטה על מעשיה ואף נענשה בכך שקידומה עוכב, בנוסף, קהל השומעים היה מצומצם ביותר. מנגד, הדגיש בית הדין בנקודה זו כי בפועל הנתבעת לא התנצלה בפני התובע בכל הזדמנות שהיא. עוד הוסיף, כי למרות שמלאכתם של שוטרי ישראל היא קשה וראויה לאהדה הציבורית בכלל ושל בתי המשפט בפרט, הרי שבהיותם בני אדם עובדים עליהם לזכור כי חלים עליהם כמו על כלל התושבים הכללים המקובלים בשיח בין אישי שאינו סובל אמירות גזעניות. קל וחומר, כאשר מדובר בשוטרת הממונה על אכיפת החוק והציפייה כי תנהג בעובדים עימה כשם שהיא נוהגת בפרט הבא לפניה כחשוד או כנאשם. בשולי הדברים הוסיף בית הדין כי לשיטתו הכנסת תביעות לפי חוק איסור לשון לבתי הדין לעבודה מחייבת ראייה אחרת ושונה מהמקובל בתביעות הנידונות בבתי המשפט האזרחיים, שכן יש לשקול את המיוחד שבמשפט העבודה, העובדה שיחסי עבודה הם יחסי קרבה וכי אמירות פוגעניות במסגרתם יש להם משקל אחר והד שונה. סיכומם של דברים הנתבעות ישלמו לתובע ביחד ולחוד פיצוי בסך 70,000 ₪, בתוספת הוצאות בסך 10,000 ₪.

דחיית תביעה לפינוי מושכר- למרות מאמציו של השוכר לשלם, הבעלים סרבו לקבל את דמי השכירותתא 39044-05-12 צדיקה נששיבי נ' מועת...
18/12/2014

דחיית תביעה לפינוי מושכר- למרות מאמציו של השוכר לשלם, הבעלים סרבו לקבל את דמי השכירות

תא 39044-05-12 צדיקה נששיבי נ' מועתז נשאשיבי (שלום - ירושלים, יעל ייטב) 08/12/2014

בית משפט דחה תביעה אותה הגישו בעלי נכס במזרח י ם לפינוי בן משפחתם המורחבת ששכר את הנכס כדייר מוגן והפעיל במקום מרפאת שיניים. טענת המשכירים כי הפינוי נדרש עקב כך שלא שולמו דמי שכירות משך 13 שנה נדחתה, עת נקבע כי המשכירים עצמם נמנעו מקבלת דמי השכירות בחוסר תום לב ועל מנת לייצר עילת פינוי. עסקינן בתביעה לפינויו של דייר מוגן מנכס ששטחו מצוי בעיר העתיקה בירושלים. התובעים כמו גם השוכרים הנתבעים, הם בני משפחה מורחבת שלה זכויות הבעלות במושכר, כמו גם בנכסים רבים אחרים. הנתבעים השוכרים הם רופאי שיניים המשתמשים במושכר כמרפאה. הנתבע 1 שכר את המושכר בשכירות מוגנת ממנוח אשר ניהל את נכסי המשפחה המורחבת. על פי הסכם השכירות בין הצדדים הוסכם, בין היתר, שהוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] יחולו על הסכם השכירות, כמו כן שולמו דמי מפתח. התובעים טענו כי זכאים הם לדרוש את פינוי השוכרים מהמושכר בהתאם לסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, בשל אי תשלום דמי השכירות במשך 13 שנים. מנגד, השוכרים טענו כי התובעים אינם בעלי מרבית הזכויות במושכר, הם נמנעו מלצרף את כל בעלי הזכויות לתביעתם ודי בכך כדי לדחות את התביעה. השוכרים הוסיפו וטענו כי הוכח שהנתבע 1 קיים את חובתו ושילם את דמי השכירות למנוח, כל עוד היה בחיים והמנוח חילק את הסכום בין בעלי הזכויות. נטען כי לאחר מותו של המנוח המשיך הנתבע 1 לשלם את דמי השכירות לכל אותם שוכרים שידע שיש להם זכות במושכר ובכללם התובעים מספר 2 ו 3 אשר סירבו לקבל את התשלום. בית המשפט קבע: כב' השופטת י' ייטב קבעה כי דין התביעה להידחות. הוסבר כי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע עילת פינוי בנסיבות שבהן "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". כפי שנפסק לא אחת, הימנעות מתשלום דמי השכירות מהווה עילה מוצדקת לפינוי דייר מוגן מהמושכר. נשאלת אפוא השאלה האם מדובר בענייננו במצב שבו "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו" כלשון הסעיף. הוסבר כי לשם הכרעה במחלוקת ראוי להזדקק למספר הבחנות שנקבעו בפסיקה לעניין ביצוע תשלומי דמי השכירות. בפסיקה נקבע כי בעל בית אינו יכול ליצור עילת פינוי יש מעין בסרבו לקבל את דמי השכירות, ולפיכך לא קיימת עילת פינוי בשעה שבעל בית מסרב לקבל את דמי השכירות. עוד נקבע בפסיקה כי בהתנהגות חסרת תום לב של בעל הבית, וכן במקרה שבו השוכר אינו יודע את כתובתו של בעל הנכס (וכאשר קיימת אי בהירות בקשר למקום התשלום או בהיעדר הוראה של בעל הבית בקשר לכך) לא קמה עילת פינוי. לגופו של עניין, נקבע כי מצד אחד בעלי הזכויות במושכר רבים וקיימות ביניהם מחלוקות באשר לשיעור זכותו של כל אחד מהם, שכן מספר נציגים מאותו ענף משפחתי דורשים את אותן זכויות, ועל כן לא ברור למי יש לשלם את שברירי דמי השכירות. מצד שני ניתן להתרשם שהתובעים חולקים על עצם השכרת המושכר ועל גובה דמי השכירות, ועל כן הם מבקשים לפנות את הדייר המוגן בין היתר באמצעות הימנעות מקבלת דמי השכירות. נקבע כי בנסיבות האמורות לא ניתן לומר שהנתבע 1 'לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו', כנדרש על פי הסעיף, אלא שהמשכירים נמנעו כאמור מקבלת דמי השכירות בחוסר תום לב, ועל מנת לייצר עילת פינוי. ביהמ"ש התרשם שהנתבע 1 דווקא התמיד בניסיונות לשלם את דמי השכירות, שילם לכל מי מבעלי הזכויות שפנה אליו ואף פנה לחלק מהיורשים שהיו ידועים לו ואשר סירבו לקבל את חלקם בשל המחלוקת על גובה דמי השכירות. לאור האמור לעיל נקבע כי בנסיבות האמורות לא נמצא שקמה עילת פנוי. התביעה נדחתה. התובעים ישלמו לשוכרים את הוצאותיהם ושכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪.

חברת נדל"ן תחזיר למשקיע את כספי השקעתו בסך 478,761 ₪- מאחר ולא נעשה דבר לקידום הפרויקט תא 5210-06-12 אילן רונן נ' טי ג'י...
17/12/2014

חברת נדל"ן תחזיר למשקיע את כספי השקעתו בסך 478,761 ₪- מאחר ולא נעשה דבר לקידום הפרויקט

תא 5210-06-12 אילן רונן נ' טי ג'י אי השקעות מניבות (2008) בע"מ (שלום - תל-אביב-יפו, רחל ערקובי) 11/12/2014

בית המשפט קבע כי חברת נדל"ן עמה התקשר משקיע בהסכם שיתוף בעניין השקעה במיזם נדל"ן ברומניה, תשיב למשקיע את כספי השקעתו בסך 478,761 ₪, שכן החברה ובעליה לא עשו דבר במשך שנים על מנת לקדם את הפרויקט ואף לא עושים דבר לשם קידומו כיום. הנתבעת 1 הינה חברה ישראלית המאוגדת בישראל ועוסקת בשיווק פרויקטים בתחום הנדל"ן מחוץ לגבולות ישראל אשר שיווקה ברומניה, הפרויקט בענייננו. הנתבעת 2 הינה חברה העוסקת אף היא בשיווק פרויקטים בתחום הנדל"ן. הנתבע 3 הינו דירקטור בנתבעת 2 וכן דירקטור בנתבעת 1 ומחזיק ב 70% ממניותיה. הנתבע 4 הינו מנהל השיווק בנתבעת 2 וכן דירקטור בנתבעת 1 ומחזיק ב 30% ממניותיה. התובע (להלן המשקיע) התקשר עם החברות הנתבעות במערכת הסכמית, אשר עניינה התקשרות במיזם משותף באשר לזכויות בקרקע הנמצאת ברומניה, ותמורת זכויותיו במיזם המשותף כאמור בהסכם השיתוף, שילם סך של 478,761 ₪. אין מחלוקת, כי הפרויקט טרם הוקם וכי המשקיע טרם קבל את התשואות עבור השקעתו. אלא שבעוד שהמשקיע טען כי הדבר נובע כתוצאה ממעשי תרמית והטעיה מצד הנתבעים, אשר בחוסר תום לב הציגו בפניו מצגי שווא, אשר הביאוהו בסופו של יום להתקשר בהסכם השיתוף, טענו הנתבעים כי העיכוב בבניית הפרויקט על הקרקע ואי השגת הרווחים, אשר הובטחו למשקיע בגין השקעתו הינם תוצאה של המשבר הכלכלי אשר פקד את העולם בסוף שנת 2008, כשעכשיו שנים לאחר המשבר הם צופים תחזית לרווחיות הפרויקט שיוקם. לאור האמור לעיל המשקיע הגיש את תביעתו לביטול ההסכמים אשר נחתמו לאחר שלטענתו הוצגו לו מצגי שווא טרם חתימתו עליהם. בית המשפט קבע: כב' השופטת ר' ערקובי קבעה כי לאור שורת מצגי השווא אשר ביהמ"ש השתכנע כי הוצגו למשקיע טרם חתימתו על ההסכם והפרת ההסכם אף לאחר חתימתו, תוך שהנתבעים 3 ו 4 בהתנהגות חסרת תום לב מושכים בחוטים באמצעות החברות, אשר הינם בבעלותם אם ישירות ואם בשרשור דרך חברות אחרות, נקבע כי לתובע עומדת הזכות לביטול ההסכמים וקבלת כספי השקעתו בחזרה וזאת מכוח ס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי) והן מכוח סעיפים 6 ו7 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ביהמ"ש שוכנע כי המשקיע הוטעה עוד טרם המצג החוזי, תוך הצגה בחוסר תום לב של מצגי שווא, אשר לא קוימו אף לאחר החתימה על ההסכם, וכי לולא מצגי השווא אשר הוצגו לו על ידי הנתבעים טרם החתימה על ההסכם לא היה מתקשר בהסכם. בהקשר זה נקבע כי לא הוכח כי זכויותיו של המשקיע נרשמו במקום כלשהו ומה נעשה עם הכספים אשר שילם המשקיע עבור המיזם המשותף, לרבות הפקדתו בחשבון הנאמנות והוצאת הכספים לטובת הפרויקט כאמור בהסכם בין הצדדים. כמו כן, נקבע כי לא הוכח כי משך שנים הייתה התקדמות בפרויקט, כי נעשו צעדים לקבלת ההיתרים הדרושים לתחילת בנייה כשאין מחלוקת כי עד היום אין על הקרקע דבר, כשישנן דרישות רבות על מנת שיינתנו אישורי הרשויות להיתרי בנייה, כשלא ברור מהו הצפי לתחילת בנייה על הקרקע אם בכלל. נקבע כי ברי כי המשקיע לא היה מתקשר בהסכמים לולא מצגי השווא, באשר להשבחת הקרקע ובניית מיזם משותף כאמור במצגת שהוצגה לו באישור ההצטרפות בנספח עקרונות השיתוף ובהסכם השיתוף, כשבעניינו, ביהמ"ש שוכנע כי אין לתלות את חוסר התקדמות הפרויקט במשבר הכלכלי אלא במעשי ובמחדלי הנתבעים עצמם. בענייננו עוגנה סנקציה באיחור בגמר הפרויקט, אלא שלא זו בלבד כי מועד גמר הפרויקט כפי שהוצג טרם החתימה על ההסכם במסגרת נספח עקרונות השיתוף היה שונה ממועד גמר הפרויקט כפי שנקבע בהסכם השיתוף, אלא שתחילת ספירת החודשים שבסופם ניתן יהיה ניתן לומר כי ישנו איחור בפרויקט ע"פ ההסכם, למעשה הייתה תלויה בנתבעים ובפעולות לשם קבלת היתרי הבנייה, אשר לא נעשו על ידם, עניין המחזק את חוסר תום ליבם. יותר מכך, כידוע חוזה שלא נקבע לו מועד, ובענייננו, מועד קבלת ההיתר, יש לבצעו בתוך זמן סביר. נקבע כי הנתבעים לא פעלו כלל ועיקר להוצאת ההיתר אלא רק בשנת 2013, דבר שאינו יכול להיחשב כסביר בכל קנה מידה. בנוסף, נקבע כי ויתור הנתבע 3 להעיד על תצהירו, העדויות מטעם הנתבעים עצמם הן באשר לחוסר מהימנות מסמכים שלהם עצמם (דו"חות התקדמות הפרויקט) והן באשר לרישום זכויות המשקיעים אשר ניתן היה לעשותם בנקל, אם בחברת הנכס ואם בחברת נאמנות, רק מחזקים את חוסר תום הלב. על כן נקבע כי עומדת לתובע הזכות לביטול ההסכם הן מכוח פגם בכריתו והן מכוח הפרתו הפרות יסודיות. בהקשר זה נקבע כי על מנת למנוע מצב של התעשרות שלא כדין של הנתבעים על חשבון המשקיע אין להשיב לו את סכום כספי השקעתו בלבד, אלא יש להוסיף ריבית והצמדה מיום התשלום בפועל של הסכומים לידי הנתבעים, אשר יבטא למעשה את ערכו הריאלי של הכסף. סכום השקעתו של המשקיע בסך 478,761 ₪ יושב לו ויתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלומים בפועל ועד להגשת התביעה, וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל כדין.כמו כן, ישלמו הנתבעים הוצאות המשקיע על פי שומה, ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

11/12/2014

הכרעה בתביעה בנוגע להסכם קומבינציה שנחתם ביחס למקרקעין בגבעה הצרפתית בירושלים

תא 42237-06-10 הקסטודיה דה טרה סנטה נ' סמווד קונסטרקשיון בע"מ (מחוזי - ירושלים, רם וינוגרד) 30/11/2014

בית המשפט קיבל חלקית תביעה שהגישה "הקסטודיה דה טרה סנטה", מסדר כנסייתי של נזירים פרנציסקאניים בישראל, נגד חברה קבלנית עמה התקשרה בהסכם קומבינציה בנוגע למקרקעין בבעלותה בגבעה הצרפתית בירושלים. נקבע, כי הקסטודיה זכאית לתשלום תמורה מתואמת בתום הבינוי וכי יש לתקן את תקופת החכירה שנקבעה בהסכמים מ 1,000 שנים ל 49 שנים עם אפשרות ל 49 שנים נוספות. יתר הטענות, בעילות של דיני החוזים, הנזיקין, עשיית עושר ועוד – נדחו. כן נפסק לטובת הקסטודיה שכר טרחה בסכום כולל של 1,000,000 ₪. התובעת, "הקסטודיה דה טרה סנטה", היא מסדר כנסייתי של נזירים פרנציסקאניים הפועל בישראל מזה מאות שנים ומנהלת בין היתר את נכסיה הרבים של הכנסייה הקתולית במדינה. באמצע שנות התשעים חתמה הקסטודיה על הסכם קומבינציה עם הנתבעת 1, חברת "סמווד", בנוגע למקרקעין בבעלות הקסטודיה בגבעה הצרפתית בירושלים. בהסכם נקבע בין היתר כי הקסטודיה תהיה זכאית ל 22% מהדירות שייבנו וכי החברה תחכור 78% מהזכויות במקרקעין. מספר שנים לאחר מכן חתמו השתיים על הסכם להמרת זכויות הקסטודיה לקבלת דירות בפרויקט בתשלום כספי מהחברה, שחלקו ישולם בתוך פרק זמן קצוב והיתר בהתאם למנגנון להתחשבנות עתידית שתיערך בתום בניית הפרויקט ולאחר מכירת כל הדירות שייבנו. זמן קצר לאחר מכן נחתם בין השתיים הסכם חכירה בנוגע ל 22% הנותרים במקרקעין, ובהמשך נחתם הסכם נוסף שהצדדים חלוקים בנוגע לסיבה לחתימתו והן בדבר משמעותו המשפטית. לטענת הקסטודיה, שנים ארוכות לאחר חתימת ההסכמים נודע לה כי הנתבעים 4 1 (החברה ובעליה) הציגו לפניה מצגי שווא ופעלו מתוך תרמית עובר לחתימת הסכם ההמרה, כאשר הם מציגים לפניה מצג לפיו הבינוי המרבי שיותר במסגרת הפרויקט לא יעלה על 135 דירות שעה שידעו היטב כי ניתן יהיה לבנות מספר דירות כפול ואף משולש. עוד טענה הקסטודיה כי הנתבע 7, שהיה היועץ המשפטי החיצוני שלה, עשה יד אחת עם הנתבעים להונות אותה תמורת סכומי עתק שקיבל כשוחד. לחלופין טענה כי לכל הפחות פעל היועץ בחוסר נאמנות כלפיה. אשר לנתבעת 6, שרכשה את זכויות הנתבעים במקרקעין ובפרויקט, נטען כי גם היא ידעה על מצב הדברים לאשורו כאשר רכשה זכויות אלה. כן נטען כי מסיבה כלשהי נרשמה על שם החברה זכות חכירה במקרקעין לתקופה של אלף שנים על אף שבמסגרת חוזה הקומבינציה הוסכם במפורש על שתי תקופות של 49 שנים כל אחת. לאור האמור, הגישה הקסטודיה את התביעה דנן, בה עתרה לחייב את הנתבעים ב 96 מיליון ₪ המשקפים שווי של 22% מהדירות שניתן לבנות בפרויקט, וכן לשורה של סעדים שבכללם ביטול הסכם ההמרה וההסכם האחרון ותיקון רישום תקופת החכירה. בית המשפט קבע: כב' השופט ר' וינוגרד קבע כי דין התביעה להתקבל בחלקה. תחילה, פנה בית המשפט לבחינת העדויות וקבע כי לא ניתן לבסס קביעות עובדתיות משמעותיות על אף אחת מעדויות העדים שהיו מעורבים בעניינים ב"זמן אמת", שכן שבכל העדויות נפלו סתירות ופרכות ובחקירות העדים התגלו פערים בלתי מובנים בזיכרונם. כך, חלק מהעדים ובפרט עדי הקסטודיה, התכחשו למסמכים שנערכו על ידם או לתוכנם והתחמקו ממתן תשובות לשאלות. לפיכך נקבע כי הדיון בהשתלשלות העובדתית יעשה תוך מתן משקל רב במיוחד למסמכים הרבים שהוצגו ומתן משקל מסייע או מפריע לעדות העדים העובדתיים. בהמשך, קבע בית המשפט כי מחומר הראיות עולה שהקסטודיה הייתה מודעת להליכי התכנון הנוגעים למקרקעין וכי לא רק שיכולה הייתה לדעת מה היקף הבינוי המסתמן אלא אף ידעה בפועל על המגמה המסתמנת של בינוי בהיקף של כ 280 דירות. לדעת בית המשפט, קביעה זו משליכה על הלך רוחה ועל שיקוליה של הקסטודיה עת החליטה להמיר את זכויותיה על פי הסכם הקומבינציה עבור תשלום כספי מיידי. כמו כן, קיים קושי לקבל את טענתה כי הוטעתה על ידי החברה ויועצה המשפטי שעשו יד אחת להונותה כשהם מציגים לפניה מצג לפיו לא ניתן יהיה לבנות יותר מ 135 יחידות דיור בעוד היא ובעלי התפקידים בה אינם יודעים דבר וחצי דבר אודות הבינוי המתוכנן והתקדמות הליכי התכנון. עוד קבע בית המשפט, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין "מכתב ההטעיה" ששלחה החברה לקסטודיה לבין התקשרות הקסטודיה עם החברה בהסכם ההמרה. זאת, נוכח ידיעת הקסטודיה בנוגע לבינוי המתוכנן ובהתאם ללוח הזמנים המעיד על כך שלא מכתב ההטעיה הוא שהביא להסכמה. עוד הוסיף בית המשפט כי הקסטודיה התירה ליועצה המשפטי לגבות חלק משכר טרחתו מהצד שכנגד כאשר היא אינה מבקשת דיווח אודות שיעור שכר הטרחה שגבה בפועל, ולכן יש לדחות את טענותיה לפיהן פעל תוך הפרת חובת האמון או באופן העולה כדי "שוחד אזרחי" בכל הנוגע לתשלומים ששולמו לו על ידי החברה עובר לחתימת הסכם הקומבינציה. כן נקבע כי הקסטודיה לא הייתה מודעת לכך שהיועץ מקבל מהחברה סכום נוסף של מליון דולר על מנת שיפעל להביא את הקסטודיה לחתימה על הסכם ההמרה, אולם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין פעולותיו בעניין זה לבין הסכמתה של הקסטודיה לחתימה על ההסכם. עם זאת, נקבע כי לו ידעה הקסטודיה שהחברה נכונה להשליש לידי היועץ סכום כספי כה משמעותי כדי להביא לחתימת הסכם ההמרה, עשוי היה הדבר לשפר את עמדתה במשא ומתן לקבלת סכום כספי מירבי כתמורה להסכמתה להמרה. עוד הוכח כי הקסטודיה לא ויתרה במסגרת ההסכם האחרון על זכויותיה להתחשבנות עתידית ולתמורה מתואמת, כשמסקנה זו מושתתת הן על הגיונם של דברים, הן על נסיבות העניין כפי שהן משתקפות מפעולות הצדדים ומהעדויות והן על פרשנות הוראות הסכם ההמרה וההסכם האחרון. עוד קבע בית המשפט כי יש להורות על דחיית עילות התביעה הנוגעות לעריכת הסכם ההמרה, הסכם החכירה וההסכם האחרון מחמת התיישנות ולכן אין מקום לדון בטענות הנזיקיות הנשענות על אותם מעשים שנקבע כי התביעות בגינם התיישנו. אשר לנתבעת 6, קבע בית המשפט כי זמן רב לפני החתימה על ההסכמים הייתה היא מודעת היטב לטענותיו של יועצה המשפטי של הקסטודיה בנוגע לזכויות הקסטודיה, ומכאן שלא ניתן לקבוע כי רכשה את מניותיו של בעל החברה ואת חלקו במקרקעין כאשר היא פועלת בתום הלב הנדרש לצורך הקמת תנאי סעיף 9 לחוק המקרקעין. כן נקבע כי אין לקבל את הטענה לפיה נחתם בין הנתבעת 6 לקסטודיה הסכם פשרה מחייב. סיכומם של דברים – נקבע כי הקסטודיה זכאית לתשלום תמורה מתואמת בתום הבינוי ולכן חישוב שווי התמורה ייעשה בתום הבינוי בהתאם להוראות ההסכם. כן התקבלה טענת הקסטודיה לפיה תקופת החכירה שנקבעה בהסכמים עם סמווד עמדה על 49 שנים עם אפשרות ל 49 שנים נוספות ולאחר מכן לפי תנאי המינהל, ולכן יש לקבוע כי נפלה טעות ברישום בלשכת רישום המקרקעין עת נרשם כי הועברה לחברה זכות חכירה לתקופה של 1,000 שנים. עוד נקבע כי לא נכרת הסכם פשרה מחייב בין הקסטודיה לנתבעת 6 וכי זו לא רכשה זכויות במקרקעין בהסתמך על תקנת השוק במקרקעין. יתר טענות הקסטודיה נדחו, כמו גם טענתה לפיה בוטלו ההסכמים כדין. הנתבעות 1 ו 6 יחדיו ישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דינה של הקסטודיה בסכום כולל של 1,000,000 ₪.

04/12/2014

מפעילי גן אירועים בכפר ויתקין חויבו בכחצי מיליון דולר בגין שימוש חורג במקרקעין

תא 4646-05-08 קרן קיימת לישראל נ' אנקורי מיכה (שלום - נתניה, איריס רבינוביץ ברון) 23/11/2014

בית המשפט קיבל תביעה של הקרן הקיימת לישראל והמדינה נגד ברי רשות במקרקעין במושב כפר ויתקין, חברה ומנהלה וחייב אותן בכחצי מיליון דולר דמי שימוש ראויים. זאת, בשל הפעלת גן אירועים על המקרקעין שיועדו לשימוש חקלאי מבלי לקבל היתר לשימוש חורג. נקבע, כי למרות שנציגים במינהל מקרקעי ישראל ידעו כי נעשה בשטח שימוש חורג לאורך תקופה ארוכה, בסופו של יום לא ניתן היתר לשימוש חורג ולכן התעשרו הנתבעים מהפעלת גן האירועים מבלי לשאת בתשלום דמי שימוש התואמים לשימוש שנעשה בפועל בקרקע. הנתבעים 2 1 הם חברי האגודה השיתופית כפר ויתקין, וברי רשות בשתי חלקות מקרקעין במושב אשר היו בבעלות המדינה והקרן הקיימת לישראל. הנתבעים 3 4 הפעילו על המקרקעין גן אירועים בשם "ליד הנחל", כאשר עד לשנת 2006 היו מעורבים בהפעלתו צדדי ג'. בתובענה דנן עתרו הקרן הקיימת ומדינת ישראל לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 1,739,433 ₪ בגין הפעלת גן האירועים. המחלוקות בתיק הן במספר נקודות: האם השימוש שעשו הנתבעים במקרקעין מהווה שימוש חורג, האם השימוש נעשה בהסכמת או ללא הסכמת המינהל להפעלת גן אירועים, האם בנסיבות העובדתיות שהוצגו יש מקום לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים וכיצד יש לחשבם. עוד חלוקים הצדדים בשאלת אחריותו האישית של הנתבע 3. בית המשפט קבע: כב' השופטת א' רבינוביץ' ברון קבעה כי דין התביעה להתקבל. ראשית, נדרש בית המשפט לשאלה האם הקרן הקיימת והמדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל הביעו הסכמתן לשימוש חורג של הנתבעים במקרקעין מבלי שישלמו עבור כך, בשים לב לכך שחוזה המשבצת אפשר לאגודה להקצות את המקרקעין למטרות חקלאיות. בעניין זה, מצא בית המשפט כי הנתבעים לא הציגו הסכם ישיר בינם לבין בעלי הקרקע המתיר להם לעשות שימוש במקרקעין כגן אירועים ואין מחלוקת כי גם לא קיים הסכם כתוב בין הצדדים. מנגד, קיים הסכם חתום בין הנתבעים לאגודה ממנו עולה כי האגודה אכן העניקה להם רשות להפעיל גן אירועים וחניה בשטח. יחד עם זאת, בהתאם להסכם זה היה על הנתבע 1 להסדיר את ההסכמות ורישיונות הנחוצים בין היתר מול מינהל מקרקעי ישראל ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך. לאחר עיון בראיות, מצא בית המשפט כי בסופו של יום תהליך הכנת ההרשאה לא הושלם ככל הנראה בהעדר אישור תכנוני שהיה על הנתבעים להמציא, וממילא לא הוסכמו בין הצדדים תנאי ההרשאה. משכך, לא ניתן לנתבעים היתר לשימוש חורג בקרקע לתקופה נשוא התובענה. עוד עלה מהראיות כי נציגים במינהל ידעו כי נעשה בשטח שימוש חורג לאורך התקופה במהלכה ניסו הנתבעים לקדם את קבלת האישורים לשימוש, אך מאחר שאישור כזה לא ניתן בסופו של יום יוצא כי הנתבעים התעשרו מהפעלת גן האירועים בשטח שייעודו חקלאי מבלי לשאת בתשלום דמי שימוש התואמים לשימוש שנעשה בפועל בקרקע. משכך, התובעות זכאיות לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שבין 2001 2007. עם זאת, לגבי חלק מהשטחים עלה מהעדויות כי השימוש שעשו בהם הנתבעים היה רק בחלק מהזמן וכי דובר בשטחים שאינם פתוחים לשימוש הציבור ביתרת הזמן. לפיכך, ומשהנתבעים לא הציגו אסמכתאות לגבי היקף הפעילות של הגן, חייבם בית המשפט בדמי שימוש בשיעור של 50% בגין שטחים אלו. בהמשך, נדרש בית המשפט לשאלת חיובו של הנתבע 3 בדמי השימוש. בעניין זה, שוכנע בית המשפט לגבי התפקיד שמילא באופן אישי בהקמת והפעלת גן האירועים ללא היתר, ולכן מצא לחייבו אישית בדמי שימוש ביחד ולחוד עם שאר הנתבעים. סך דמי השימוש בהתאם לחוות דעת השמאית מטעם המינהל – כ 570,000 דולר. כמו כן, חויבו הנתבעים 4 1 ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. ההודעות לצד ג' נדחו.

23/11/2014

מנהלת מעון יום שמופעל ע"י עמותת "אמונה" תפוצה בכ- 113,600 ₪ בגין פיטורים שלא כדין

סעש 176-09-13 טנגרט ישעיהו נ' אמונה תנועת האשה הדתית לאומית (בית דין אזורי לעבודה - תל-אביב-יפו, דורי ספיבק) 10/11/2014

בית הדין האזורי לעבודה קבע כי מנהלת מעון יום שמופעל ע"י עמותת "אמונה" תפוצה בכ 113,600 ₪ בגין פיטורים שלא כדין. נקבע כי טענת "אמונה תנועת האישה הדתית לאומית" המפעילה את המעון לכשלים שבתפקוד המנהלת לא הוכחו. מנגד נקבע מחדלה של העמותה באי בדיקת טענת המנהלת לאמירות הגזעניות שעניינן במוצאה האתיופי מצד הורי ילדי המעון אשר ביקשו את הפסקת עבודתה. הנתבעת, אמונה תנועת האישה הדתית לאומית, הינה עמותה שעוסקת בתחומי החינוך הרווחה וקידום מעמד הנשים, ומהווה את אחת מרשתות מעונות היום הגדולות בישראל. התובעת, אשר ניהלה מטעם העמותה מעון יום במשך שלוש שנים, הגישה עם פיטוריה שהתרחשו בסמוך לשובה מחופשת לידה, את תביעתה דנן לפיטורים שלא כדין. לטענת התובעת, פיטוריה נעשו בחוסר תום לב תוך הפרת הוראות חוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. לגרסתה, בבסיס החלטת העמותה לפטרה, עומדת "כניעתה" לקומץ מהורי הפעוטות שבמעון אשר סלדו מניהולה את המעון אך ורק בשל מוצאה האתיופי ודרשו את הפסקת עבודתה. נטען כי במקום לטפל בנגע הגזענות, בחרה העמותה ליתן לגזענות דווקא חותמת הכשר. כן עתרה התובעת לתשלום סעדים שונים הנובעים מסיום עבודתה בעמותה. העמותה טענה מנגד כי פיטורי התובעת נעשו משיקולים עניינים בלבד, היות והיא כשלה בניהול המעון. צוין כי כשלי התובעת באו לידי ביטוי בתחומים רבים, כדוגמת יחסה לילדים, יחסיה עם אנשי הצוות, הורי הילדים ואחזקת המעון. בפרט הדגישה העמותה העדר כל קשר בין פיטורי התובעת לבין היותה אתיופית וטענה להעדר ידיעתה בדבר טענות "גזעניות" כלשהן שהועלו כנגד התובעת במהלך עבודתה. עוד הוסיפה העמותה וציינה כי חרף הכשלים המפורטים שמכוחם יש לפטרה, הוצע לתובעת הזדמנות נוספת, באמצעות ניהול מעון אחר הצעה לה היא סירבה. בית הדין קבע: כב' השופט ד. ספיבק קבע כי דין התביעה להתקבל בחלקה. בהכרעתו נדרש בית הדין תחילה למחלוקת הצדדים, בדבר הקשיים והכשלים הנטענים של התובעת בניהול המעון. נקבע כי לא עלה בידי העמותה להוכיח את טענתה שהתובעת כשלה בתפקידה. כך צוין כי מפקחת המעון נכנסה לתפקידה ימים בודדים בלבד קודם ליציאתה של התובעת לחופשת לידה ועל כן כי ידיעותיה אודות התנהלות התובעת במהלך כל תקופת העבודה הן מועטות. יתרה מזאת, צוינה עדות המפקחת ולפיה בפגישתה עם התובעת קודם ליציאת זו לחופשה, קיבלה ממנה דיווח שנחזה להיות אמין וכי גם התרשמותה הכוללת הייתה שמצב המעון תקין. נקבע כי היה ראוי שהעמותה תקיים בירור מעמיק עם מפקחת המעון הקודמת בכל הקשור לתפקודה של התובעת, בטרם חריצת גורלה. משלא נעשה כן, נקבע כי הדבר מהווה מחדל ברור של העמותה, שמטה במובהק את כף המאזניים הראייתית לטובת התובעת, בכל הקשור למחלוקת העובדתית בדבר אופן תפקודה עד ליציאתה לחופשת לידה. לאמור צוינה גם הימנעות העמותה מלהגיש דוחות פיקוח, סיכומי הדרכה, התכתבות מיילים ומסמכים אחרים בקשר לתפקודה של התובעת, שנוצרו במהלך תקופת עבודתה עד ליציאתה לחופשת לידה.כן צוינו עדויות עובדות המעון לפיהן התובעת תפקדה בצורה טובה והיו שגרסו שאף בצורה מעולה. משנקבע כי לא הוכחה טענת העמותה לפגמים ולכשלים שבעבודת התובעת, נדרש בית הדין לטענת האחרונה שפיטוריה נבעו מ"שיקולים זרים". צוין כי מבלי להרחיב בעניין, היה על העמותה, המהווה חלק ממערכת החינוך ובשים לב להיסטוריה הקשה והעצובה של אפליית יוצאי אתיופיה במערכת החינוך בישראל, לחקור ולדרוש ולוודא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא דבק רבב של גזענות בהתנהלות הורי המעון שהובילה לפיטוריה התובעת, בשים לב לטענותיה של האחרונה בדבר האמירות שהושמעו כלפיה. נקבע כי הוכח בבירור שחקירה ודרישה שכזו לא נערכה על ידי העמותה, וחבל. מכוח האמור, קבע בית הדין כי קמה לתובעת , עם פיטוריה, הזכות לפיצויי פיטורים. כן נקבע כי משהוכח כי אי תשלום פיצויי הפיטורים נעשה בניסיון להפעיל "לחץ נגדי" על התובעת למשוך את תביעתה, הרי שיש לפסוק לזכותה פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. גם לפגמים שנפלו בהליך השימוע נדרש בית הדין ובכללם הימנעות העמותה מלברר את טענות התובעת בהליך בדבר הקשר שבין התנגדות ההורים לניהולה להתבטאויותיהם הגזעניות בעבר, הימנעותה מליתן לתובעת את מכתב העצומה/תלונה של הורי המעון כנגדה. כן צוין כי החלטת העמותה בדבר הפסק עבודת התובעת ניתנה ביום השימוע ובטעם הנפגם שפרוטוקול השימוע עצמו נחתם באמירה לפיה יישלח לתובעת מכתב הפסקת עבודה. כן נקבעה זכאותה של התובעת לפיצויים מכוח חוק עבודת נשים, משפיטוריה בוצעו בתוך "התקופה המוגנת" תקופת 60 הימים שלאחר תום תקופת הלידה. בהינתן העובדה שהתובעת העלתה בפני העמותה את תחושותיה לפי ייתכן ויש קשר בין התארגנות ההורים כנגדה לבין הערות גזעניות ומשפילות שהופנו כלפיה מצד הורים במהלך תקופת העסקתה, והדברים כלל לא נבדקו, קבע בית הדין את זכאותה של התובעת גם לפיצויים בגין עוגמת נפש. לאור האמור קבע בית הדין האזורי לעבודה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן בו תפוצה התובעת עקב פיטוריה שלא כדין בכ 113,600 ₪.

12/11/2014

נדחתה תביעת קונה בית לפיצויים בגין אי התאמות הבנייה בו וליקויים- רכש את הבית "AS IS"


תא 1520-07 אלברט קודרה נ' פנינה רובננקו (מחוזי - תל-אביב-יפו, אבי זמיר) 03/11/2014
חוזה מכר מקרקעין | מכר מקרקעין - בית המשפט דחה תביעת פיצויים שהגיש רוכש בית מגורים בטענה כי קודם לקנייה לא צוינו בפניו אי התאמות בנייה, לרבות בניית שטחים שלא כחוק כמו גם ליקויים שונים.

נקבע כי משמצבו של הבית פורט בהסכם כמו גם כי עובדת החרגת שטחים מסוימים בשטח הבית הובאה לידיעתו וזה חתם על חוזה הקובע כי הוא מקבל את הבית "as is", אל לו לבוא בתלונות למוכרת הבית.

עניינן של התביעות ההדדיות בהסכם מכר, במסגרתו רכש התובע בית מגורים מהנתבעת (להלן: "המוכרת").התובע בתביעתו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, הצביע על שני כשלים עיקריים בעסקת המכר הם הימצאותו של אגף שנבנה ללא היתר כדין וליקויי בנייה שונים שהתגלו בבית, לאחר רכישתו. לגרסתו, קודם לרכישת הבית, לא נאמר לו כי נבנו בבית שטחים שלא כחוק ותוך חריגה מהיתר הבנייה, כי אם דווקא שהבית, על כל אגפיו, נבנה בהתאם להיתר הבנייה שהתקבל כחוק.

מוכרת הבית הודתה בכתב הגנתה כי בחלק מהמרתף קיימת חריגת בנייה, אך טענה כי זו נאטמה, כך שהנכס אושר ע"י העירייה והוצאו טופס 4 ותעודת גמר. בפרט טענה כי החלק החורג בבית מעולם לא הוצג בפני מתווכים או קונים פוטנציאליים כשטח פתוח ומיועד למגורים, ומעולם לא נתנו את הרושם כי החלק החורג אושר לבנייה או למגורים. מכוח האמור נטען כי התובע קיבל דיווח אמין ומדויק לגבי המרתף והחלקים הזניחים, שנבנו בו תוך חריגה מהיתר הבנייה. ביחס לליקוי הבנייה נטען כי התובע מבקש להחזיר לעצמו חלק מכספי המכר באמצעים "לא כשרים". לשיטתה, בעת מסירת הבית לעו"ד אשר הייתה אחראית בנאמנות על כספי התמורה בעבור מכר הבית, קיבלה האחרונה דו"ח מסירה אשר אינו מצביע על הליקויים הנטענים בכתב התביעה וזו אישרה כי היא מקבלת את החזקה בבית באותו מצב שהוצג התובע טרם חתימת ההסכם. כן טענה המוכרת כי היות והתובע הצהיר בהסכם שהוא רוכש את הבית "AS IS", הרי שהוא מנוע מלטעון כעת לקיומם של ליקויים. כן הגישה מוכרת הבית תביעה שכנגד, שהופנתה כנגד התובע וכנגד עו"ד, אשר בידיה היו כספי התמורה החוזית. לגרסת המוכרת, השניים סירבו, שלא כדין, להעביר לה את הכספים ובעקבות כך נגרם לה נזק, בין היתר בשל ירידת ערכם הריאלי.

בית המשפט קבע:

כב' השופט א. זמיר קבע כי דין התביעות ההדדיות להידחות.

ראשית נדרש בית המשפט לסוגיית תחולתו של חוק המכר (דירות) ולטענת התובע כי מוכרת הבית עונה להגדרת "מוכר" שבחוק ועל כן כי היא אחראית לכל אי ההתאמות שהתגלו בבית, ומחויבת בשיפוי מלוא הוצאות התיקון. בשים לב כי לתנאי ההכרחי לצורך החלת חוק המכר (דירות), הוא בניית או קניית הדירה על מנת למכרה ובשים לב כי בנסיבות המקרה דנן מדובר במכירה על ידי אדם פרטי ולא על ידי קבלן, צוין כי יש לבחון בזהירות האם אכן מוצדק להחיל את החוק במקרה זה. נקבע כי במקרה דנן, באין חולק שמוכרת הבית אינה עוסקת באופן שגרתי בבניית נכסי מקרקעין ומכירתם, הרי שחוק המכר (דירות) יחול רק ככל שייקבע כי מלכתחילה מטרתה הייתה לבנות את הנכס על מנת למכרו. נקבע כי יש לקבל את גרסתה של המוכרת ולפיה היא בנתה את הבית, יחד עם בן זוגה לשעבר, במטרה להתגורר בו וכי הבית נמכר רק לאחר פרידתם ולאחר תביעת פירוק השיתוף שהוגשה כנגדה. אשר על כן נקבע כי אין להחיל את חוק המכר (דירות) בענייננו.

אשר לתחולתו של חוק המכר ואחריותו של המוכר לאי ההתאמה בין המוצר שסוכם לדידו לאופן מסירתו בפועל. נקבע כי יש לבחון בראש ובראשונה את פרשנותו של ההסכם בין הצדדים, ובמקרה שבו ברור שהקונה היה מודע למצבו של הנכס ולבעייתיות האפשרית במצבו, הרי שהוא לא יוכל להיבנות מסעיף 16 לחוק המכר. נקבע כי מהעיון בהסכם המכר בין הצדדים דנן ובשים לב להצהרת התובע בהסכם כי הוא מקבל את הנכס "AS IS", הרי שככל שכיום הוא סבור שבפועל, הבית אינו תואם את מצבו בטרם חתימת הסכם המכר, הוא אינו יכול להלין בגין כך על המוכרת. במצב דברים זה הפרשנות המתאימה ללשון ההסכם ולנסיבות העניין, היא לפטור את המוכרת מכל אחריות לכל תלונה שעולה מצד התובע.

למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט ודן בטענת התובע לטעות והטעייה לפי התובעת הציגה בפניו, מצגים כוזבים ושקריים לגבי מצבו של הבית וחוקיות בנייתו, וכל זאת מתוך כוונה לגרום לו לרכוש את הבית.

נקבע כי מכוח העדויות השונות לרבות עדויות המתווכים, נראה כי יש לקבל דווקא את גרסתה של המוכרת כי עובדת החרגת שטחים מסוימים במרתף מהיתר הבנייה, הוסבר לתובע קודם לחתימת ההסכם והוא היה מודע לה. לאור האמור קבע בית המשפט כי דין התביעה העיקרית להידחות.

אשר לתביעה שכנגד בית המשפט אשר נדרש לחלופת המכתבים בין העו"ד שהחזיקה בנאמנות את כספי התמורה לעסקת המכר, לעו"ד של התובע, קבע כי יש בהן להעיד כי הנמקותיה של האמונה על כפסי התמורה לסירובה לשחרור הכספים הן הנמקות מקצועיות, המעידות על כך שהיא פעלה על פי שיקול דעתה המקצועי באותה עת, ולא על פי הוראותיו של התובע. אשר על כן נקבע כי לא הוכח שהתובע הוא שקבע את גורלם של כספי הנאמנות ואין לייחס לו אחריות בגין נזקים נטענים כלשהם הנובעים מעיכובם. בנסיבות אלו ומשנקבע כי גם עו"ד פעלה על פי שיקול דעת מקצועי, גם אם בדיעבד הסתבר זה כמוטעה, הרי שמכוח חוק הנאמנות, אין לחייבה בשיעור הנזק שנגרם, גם באם זה יוכח. למעלה מן הצורך גם נקבע כי המוכרת לא עמדה בנטל להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה לטענתה בשל העיכוב בשחרור כספי הנאמנות.

לאור האמור בית המשפט המחוזי קבע כי דין התביעות ההדדיות להידחות.

בשם התובע: יאיר גרין, שרון שפיגל; בשם הנתבעת: צבי בר-נתן, יואב פרוכטמן, שני שביט, זאב ולנר, אורי נווה.

Address

Kfar Saba

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when Ram Vider Adv.רם וידר,עו"ד posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Shortcuts

Share

Category