01/02/2018
רקדן נולד
הסטודיו למחול "מומנטום" נפתח בשנת 2011 על ידי ריבי קומלוש - בת 26 בסה"כ אבל עם קילומטרז' עצום של ריקודים, שפתחה אותו כדי שתוכל להמשיך את דרכה בעולם המחול שהיא כה אוהבת. "אני רוקדת מגיל צעיר מאוד", היא מספרת. "בנערותי רקדתי במספר להקות מקומיות ובמגמת המחול של תיכון 'צומח' שבו למדתי. בשנתיים האחרונות של התיכון, כשהבנתי שהריקוד טבעי לי כל כך, רציתי לקחת עוד צעד קדימה ולכן לקחתי קורס בוינגייט ונסעתי לסדנאות ברחבי הארץ כדי ללמוד מהמורים הטובים ביותר ולפתח את יכולות ההדרכה שלי, שאוכל להנחיל את האהבה הזו גם לדור הבא".
ריבי מספרת שכשהתגייסה, לא היה לה זמן לרקוד ולהדריך והיא הרגישה שחלק משמעותי ממנה חסר. "כשהשתחררתי רציתי להמשיך את דרכי בתחום המחול. חיפשתי מקום שישקף את האמונה שלי שהריקוד הוא לא רק לגוף, אלא בעיקר לנפש ולכן הקמתי את הסטודיו".
בשנתו הראשונה מנה הסטודיו מספר דו ספרתי של רקדנים. היום, כשהוא פותח את שנתו השביעית, הוא מונה כ-250 רקדנים ובהם ילדים, מתבגרים ואפילו רקדני עבר שכבר התגייסו לצבא, אבל לא מוותרים על שיעורים בסופי שבוע. "רקדנים נשארים פה כל כך הרבה שנים כי זו התשוקה שלהם, בכל שלב בחיים. רובם מגיעים עם חיוך לחמישה שיעורים בשבוע ולא משנה כמה הם עסוקים בלימודים או בדברים אחרים. גם אלו שכבר חיילים מפנים מזמנם בסופי השבוע כשהם בבית ומגיעים לסטודיו, לשעתיים וחצי של טעינת מצברים לאחר שבוע ארוך".
היצע השיעורים בסטודיו מגוון מאוד. יש שיעורי טכניקה, מחול, בלט קלאסי ומודרני, ג'אז, היפ הופ, סדנאות העשרה, ואפילו שיעורי אקרובטיקה וקפוארה עם אלעד רומנו - האקרובט הראשי של הצמד סטטיק ובן-אל.
הלהקות בסטודיו ובמיוחד הלהקה הבוגרת שבה רקדנים מכיתה ט' ועד אחרי צבא, יוצאות במהלך השנה לתחרויות ולמופעים רבים ברחבי הארץ, כשהשיא הוא פסטיבל המחול השנתי שנערך באילת בחודשי קיץ ובמהלכו נוסעים הרקדנים לשלושה ימים חווייתיים שמעבר להופעות ולסדנאות מחול, כוללים גם בילויים משותפים ופעילויות גיבוש.
◄נפתחים לדברים חדשים
טל אזמי ולימור טדלה בנות ה-15 מתיכון 'אורט זאב בוים' הן בין הרקדניות הקבועות בסטודיו. טל רוקדת מאז שהיא זוכרת את עצמה ולימור רוקדת מגיל ארבע. שתיהן שמעו על הסטודיו מחברות בבית הספר ומיד החליטו להצטרף. מאז עברו כבר כ-5 שנים.
המפגש שלהן עם סגנונות ריקוד חדשים שינה להן לגמרי את המחשבה, הן מעידות. "מאז שאני זוכרת את עצמי רקדתי היפ הופ וברייקדאנס. כשהציעו לי לבוא ולהתנסות בבלט, חשבתי לעצמי 'מה לי ולבלט? זו לא אני'. אבל אז הגעתי לסטודיו והכרתי פה משפחה. לא הייתי מעלה בדעתי לנסות את הדברים השונים האלה ללא ההכוונה שאני מקבלת פה", אומרת לימור.
הצעירה שבחבורה היא קרן קפוסטין (13) מבית הספר 'אורט זאב בוים', שהחלה לרקוד בכיתה ו'. "לפני שהגעתי לסטודיו לא התחברתי למחול מודרני וחשבתי שבחיים לא ארקוד אותו. אבל אז ניסיתי והתחברתי לסגנון הזה יותר מהכל. אני פורקת פה רגשות והסטודיו הוא הבית השני שלי. לרקוד זה ממש כיף".
◄חיזוק הביטחון העצמי
נווה קנזי וגלית שניידרמן בני ה-18 עומדים בפני גיוס וגם הם מצאו בית ב'מומנטום'.
נווה למד בכלל בבית ספר חרדי, הכי רחוק מעולם הריקודים. לפני כשנתיים חזר בשאלה והגיע לשיעור ניסיון בהיפ הופ אחרי ששמע על הסטודיו מחברים. "הרקדנים האחרים בסטודיו שכנעו אותי לנסות גם את שיעורי הבלט והמחול המודרני, ומאז נפתח בפניי עולם חדש שלא הכרתי", הוא נזכר. "הריקוד שיפר לי את הביטחון בצורה ניכרת. בצעירותי הייתי ממש חסר ביטחון מכל הבחינות ובמיוחד מבחינה חברתית. אפילו לדבר עם בנות התביישתי, כך שלעלות על במה ולהתחרות מול קהל גדול היה ממש מפחיד בהתחלה. אבל פה אתה לומד פשוט ליהנות מהכל ולהשתחרר".
גם גלית מעידה שהריקוד שיפר לה את הביטחון העצמי: "תמיד הייתי אדם סגור וקשה לי לדבר עם אנשים. התנועה אפשרה לי להביע את עצמי ולדבר עם הגוף, ללא צורך במילים".
◄ממלאים מצברים
הריקודים אמנם שואבים זמן ואנרגיות, אבל לדברי הרקדנים הצעירים זה לא בא על חשבון הלימודים ואפילו להיפך.
"אני מאוד רוצה שבני הנוער יבינו שלבוא לרקוד בסטודיו, לא אמור להפריע בדברים אחרים כמו לימודים, אלא להיפך", מדגישה ריבי. "הריקוד הוא זה שידחוף קדימה וייתן את המוטיבציה והכוח הנפשי לכל הדברים מסביב. כשאתה עושה משהו שמספק אותך, זה אף פעם לא יפגע בדברים אחרים שאתה עושה. האינטנסיביות מביאה סיפוק והנאה ואין סיבה שתצא מהסטודיו והראש יהיה עמוס בקשיים ובחרדות. כשאתה מגיע לרקוד, אתה בא להשתחרר, להתאפס ולנקות את הראש ויוצא עם אנרגיות וכוחות מחודשים".
"הריקודים נותנים לי מוטיבציה ואנרגיה", מספר נווה. "אני מגיע לכאן, מתפרק ויוצא עם כוחות מחודשים. חוזר הביתה ומרגיש גאה ומלא אנרגיות".
גלית מחזקת את הדברים ומוסיפה: "יום לפני אחת הבגרויות, הרגשתי שאני חייבת להגיע לרקוד, לשחרר מתח ולנקות את הראש. זה עבד ועזר לי גם בכל שאר הבגרויות. אתה מגיע לעשות משהו שאתה אוהב, אז ברור שאתה מוצא לזה פנאי גם בתקופות הכי עמוסות".
"אני היפראקטיבית מטבעי ובהתחלה חשבתי שיהיה לי קשה לשלב את הלימודים והמחול, אבל אני מפתיעה את עצמי", מסכמת לימור. "כשאני רוקדת בלט, אני מתרכזת בריקוד וכתוצאה מכך מרוכזת גם יותר בלימודים. לפעמים, אחרי שהיה לי יום קשה בלימודים אני באה לסטודיו, מתפרקת ושוכחת מהכל. זו המנוחה שלי. אני עושה מה שאני אוהבת ומוצאת לחברים, ללימודים ולכל השאר. לוותר מבחינתי זו לא אופציה ואני אבוא בכל מצב, גם אם יהיה לי עומס.
◄ערכים לחיים
"אני אוהבת את העובדה שברוב הריקודים שלנו יש מסר חזק. היה לנו ריקוד למשל שבו קרענו דפים עם מילות גנאי", מסבירה ליטל בקר, בת 16 מתיכון מאיר. "כשאתה מתחבר ומבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה, כל אחד יכול לראות את הרגש משתקף בכל תנועה. כך אנו מעבירים מסר חיובי גם לרקדנים הצעירים יותר ולקהל שבא לצפות בנו. לומדים וגם מלמדים".
◄גאווה אישית וקבוצתית
על קיר הסטודיו עומדים עשרות גביעים נוצצים. ריבי מסתכלת עליהם ומחייכת: "בכולם אני גאה. גם בתחרויות שבהן לא זכינו. אני שמחה על החוויה. הניצחון הוא לא העיקר, אלא רק האקסטרה. בתחרות באילת השתתפו קבוצות חזקות מאוד והגענו למקום השלישי. היינו המומים כי אלו היו קבוצות ותיקות ואנחנו עוד היינו סטודיו צעיר בן שנתיים בלבד".
"אני אוהב את תחושת הניצחון גם כשאתה לא מגיע למקום הראשון", מוסיף נווה. "כשהיינו בתחרות באילת זכינו במקום השלישי, ומרוב התרגשות חטפתי למנחה את הגביע מהיד באמצע המשפט. זו הייתה גאווה מטורפת בעצמי ובנו כקבוצה".
גם לימור נזכרת באחת התחרויות ומספרת: "זו הייתה תחרות בנס ציונה. היינו צעירות יחסית ומולנו התמודדו קבוצות ממש ותיקות בתחום. בתום התחרות התחילו להקריא את שמות הזוכים. הקריאו מקום שלישי ושני ולא הקריאו אותנו. כבר התאכזבנו ולא האמנו שנשמע את השם שלנו. פתאום הכריזו עלינו כזוכים במקום הראשון! התלהבנו והתרגשנו כל כך. זה היה מעין אישור על כל העבודה וההשקעה שעשינו והוכיח לנו שזה לא לשווא".
◄כולם יכולים
לדברי ריבי גם בני נוער שלא באים מעולם הריקוד ואנשים שאף פעם לא רקדו, יכולים להגיע לסטודיו ולהשתלב בו. "ברגע שאתה נהנה, הדרך להצלחה אפשרית ושום דבר לא יעצור אותך אם אתה מספיק רוצה את זה", היא מסכמת. "הכל תלוי בניהול זמן נכון וזה גם משהו שאני מנסה להנחיל ולעזור בו לרקדנים שלי".
נווה מסכים עם הדברים ורואה את העתיד שלו קשור סביב הריקודים: "זו התשוקה שלי וברור לי שאני רוצה לעסוק בזה בהמשך החיים. אני לא רוצה לסיים יום עבודה ולהרגיש שלא הגשמתי ומיציתי את עצמי. כל אחד צריך להתעסק באמנות ובמשהו שהוא אוהב באמת. יש לי חברים שלא עושים כלום לנשמה, זה ריקני ומשעמם. למה לא לנסות? לכו תדעו, אולי תהיו טובים ותשברו שיאים".
ליטל שומעת את הדברים ומפנטזת בקול: "החלום שלי הוא להופיע על במה גדולה בחו"ל, להיחשף לכמה שיותר אנשים ולעולם לא להפסיק לרקוד".
טל מהנהנת ומוסיפה: "החלום שלי הוא לפתוח סטודיו מחול משלי ולגרום לאנשים להתאהב בריקוד, כמו שאני התאהבתי. חלום נוסף שיש לי זה לרקוד בפסטיגל, אבל מקבלים רקדנים רק מגיל 18 אז אצטרך לחכות קצת".
לפרטים והרשמה ניתן לפנות לעמוד הפייסבוק של מומנטום - מרכז למחול, באתר www.momentumdc.co.il , או במספר 08-8694425
צילום: אביב אברג'ל
