בשנות ה 20 לחיי למדתי אמנות ב'מדרשה' (המכללה למורים לאמנות). כבר בשנה הראשונה ללימודי השתתפתי גם בשעורי רישום של אחת הרשמות הטובות בארץ, לטעמי - רחל שביט.
זכורים לי שני תרגילים מן השיעורים הללו:
באחד, העמידה רחל טבע דומם במרכז החדר (כפי שהיה נהוג מאז ומעולם באקדמיות לאמנות), כאשר אנחנו, כיתה בת 25 תלמידים לפחות, עמדנו במעגל סביבו, מול קני ציור, דפי ציור איכותיים ו
עפרונות מכל הסוגים והמינים שלחנויות כמו ארטא היה להציע. השונה בתרגיל זה הייתה הבקשה של רחל שבכל 15-20 דקות נזוז עם הקנים, הדפים והעפרונות עם כוון השעון לנקודה אחרת במעגל. כלומר, במשך 3 שעות בהם ארך השיעור, היינו אמורים לרשום את אותו טבע דומם מתשע או עשר זוויות שונות. והפלא ופלא, מכל זווית 'גילינו' טבע דומם 'אחר'...
בשני, שוב העמידה רחל חפצים במרכז החדר וביקשה מאיתנו לא לצייר את החפצים עצמם, אלא, את המרווחים שביניהם, כלומר לייצר על ידי קווי קונטור את צורתם של החללים הנוצרים בין החפצים השונים ולהפוך אותם לרישום בעל משמעות ויזואלית כל שהיא.
בדיאבד, אחרי שנים, הבנתי ששתי ההתנסויות הללו העלו בי מקומות מוכרים מילדותי הקדומה, ומהאופן בו ראיתי אז את העולם. היה זה מקום המתבונן והרואה את המציאות בתוכה התקיימתי, כמו כולנו, מהרבה זוויות בו זמנית והחש את ההדהוד שמתקיים 'בין הדברים' הקיימים, הנעשים, המדוברים והנוכחים שסביבי.
היום אני יודעת שהיות והיכולת לחוות כך את המציאות הייתה עוצמתית וחזקה מדי לילדה ולנערה צעירה, כפי שהייתי, בחרתי, באופן לא מודע, לנטרל אותה ולאטום את עצמי מלראות כך את הדברים.
לאחר מסע ארוך, בין 30 שנה בו הובלתי את עצמי באמצעות היצירה שלי (האמנות, השירה הכתובה והמוזיקה), באמצעות עבודה רגשית ורוחנית אינטנסיבית, למידה ופיתוח המודעות, ובאמצעות התמודדויות שונות שהחיים זימנו לי - כמו חוויות של מוות ולידה, הוראה, הדרכה וטיפול באנשים בכלים שונים, ועוד - התחזקתי מספיק בכדי לעמוד מול העצמות וחוסר הודאות שיכולת ההתבוננות מן הסוג הזה טומנת בחובה.
מהותו ושליחותו של מרחב צפייה הן ליצור את האנרגיה המתאימה בכדי לעזור לכולנו להיפתח ולהוביל את עצמינו אל המקום הזה. מקום שיש בו, באמונה שלי, את האפשרות לזכות בחופש אמתי לראות, להבין ולבחור, את האפשרות למוסס יותר ויותר את הפחד, לשחרר אחיזות שחוסמות ועוצרות את התנועה של הדרך בה אנחנו אמורים ללכת, ובסופו של דבר, את החירה בחיים, הבחירה לפתוח את הלב ולאהוב ללא תנאי...
המילה התבוננות הוחלפה במילה צפייה, היות ובחוויה שלי, התדר הגבוה ביותר ממנו ניתן לראות את העולם במנעד הרחב והמהדהד ביותר הוא תדר הצפייה, והוא זה המאפשר לנו והמסייע בעדנו להתקיים בנוכחות מלאה וברגע.
בסופו של ספר יצירה - טקסט אשר לפי המיתוס 'הגיע משמיים' לאברהם אבינו - כתובה, בין השאר, השורה הזו:
"(ח) וכיון שצפה אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו..."
כלומר, עשר פעולות (כמספר הספירות שבקבלה) שביכולתנו לבצע בכדי להגיע מתדר הצפייה ועד למימוש סיבת קיומינו בעולם...
