תמר פרנק מנהלת טיפול

20/07/2022

שיר שכתב אב לילד על הספקטרום, שמתאר באופן מדוייק ורגיש את מהות ה floortime. הקשבה אל מה שמעניין את הילד ומתאים לפרופיל הסנסו-מוטורי והרגשי שלו, התכווננות, הצטרפות ושימור החוויה המהנה המשותפת כמה שניתן.

30/08/2018

זהו! החופש ניגמר.
חודשיים חופש זה המווון זמן. במיוחד למשפחות עם קטנים ומיוחדים.
אז איך אני יודעת שאפשר לסכם את התקופה בנימה חיובית?
אם שואלים אותי, נו, איך עבר? ואני עונה 'דווקא בסדר'.
אם אני נזכרת בחוויות המהנות ופחות באחרות. באירועים שהשתתפנו בהם והרגשנו נוח ונעים.
אם גם כשאחשוב על מה שהיה קשה (והיה) אזכור כיצד התגברנו.
אם הגענו למקומות שלא היינו בהם בעבר ואנו יודעים כעת שאפשר לחזור אליהם גם בעתיד.
אם גם בסוף החופש אנחנו שומרים על חוש הומור בריא.
אם כששנת הלימודים תתחיל נגיע עם חיוך ביום הראשון, על הגעתה של התחלה חדשה שנעשה הכל כדי שתהיה טובה.
ואם גם לאחר תקופה ארוכה ולעתים גם מייגעת, יש בלבי צביטה קטנה על כך שניגמר זמן הביחד של כל המשפחה.
מברכת על החופש שנתן לנו להיות ביחד והרבה, על השגרה הברוכה שבפתח שאותה הילדים המיוחדים שלנו כל כך צריכים ועל היכולת לחוות ולמצות אותם הכי טוב שניתן.

שנה טובה ומוצלחת לכולם.

12/08/2018

שמחות קטנות

שמחות קטנות יכולות להיות גדולות אם רק ניתן להן להיות כאלה.

כמו להסתכל על ציור של ילד ולהבין שיש בו המון!!!!

דמות, חובשת כובע ומשקפי שמש, פה פתוח לרווחה אולי אפילו חיוך. ציור פשוט, אבל מציג את התחושות והחוויות שיש בראש, אדום על גבי לבן. ציור שניראה סתמי אבל רחוק מלהיות כזה. לחשוב שהכוונה ברורה אבל היכולת להעביר אותה לא ברורה מאליה.
זו הפעם הראשונה שהוא מצליח להמחיש לנו את עצמו בציור וזה קסום.

כמו לשמוע רעשי לעיסה של מישהו, בפה פתוח ולא לחשוב שזה לא מנומס. כי המישהו הזה לא הכניס לפיו פירור כבר שבועות (ניזון מנוזלים בלבד), היה עצבני מרעב ולא הצליח להתרכז כמעט בדבר - להיות מהופנטים מהצליל הזה ולחשוב שהוא נפלא ומענג, כמעט כמו מוזיקה של שיר אהוב.

כמו לנסוע לחופשה משפחתית. צנועה בהרבה מזו של כוווולם ולחשוב עליה כעל הכי מפנקת בעולם רק משום שהצלחנו לקיים אותה וליהנות ממנה כפי שלא הצלחנו בעבר.

את האירועים הטריוויאליים האלו שאנו חווים אנו נוטים לבחון בעיניים לא שבעות. לא תמיד מתרגשים מהם כפי שראוי. לא מצליחים להשלים עם מה שיש ועסוקים במה שעוד לא השגנו.
לא מצליחים ליהנות מהדברים הקטנים ולהתמקד בפרטים היפים שבתמונה המלאה.

כדאי לאסוף שמחות קטנות מתי שרק אפשר. החיים קצרים. תכל'ס...

24/07/2018

ביומיום גם זה קורה...

מתחילים את הבוקר, מגיעים לביה"ס. הוא לא רוצה לצאת מהרכב לקייטנה. מתוסכל, בוכה. נושך את היד, צורח. קשה לו . משהו מציק לו, לא ברור כמובן מה והוא לא יודע להסביר. היא מתחילה לשאול שאלות מיותרות שאין להן תשובה. מה קרה? למה אתה כועס? משהו כואב? אתה עצוב? לא רוצה? ועוד ועוד ועוד. הוא מסתכל עליה במבט תוהה. מה השאלות האלה? היא זוכרת שהוא לא יודע לענות עליהן ? היא בכלל מכירה אותו???
בראש עוברות לה מחשבות – הנה עוד התמודדות שהיא חווה מולו. לבדה. מסתכלת ימינה ושמאלה. היא לבד, לבד מולו. צריכה להתמודד ולפתור הכל.
היא לא באמת לבד. יש לה בעל, שדואג לפרנסה, שאפשר לדבר אתו, שחושב רציונלית (כי אצלה לפעמים, הרציונל לא עובד), שיודע לפרק את התמונה המורכבת למציאות הגיונית וקלה יותר לעיכול. הוא אלוף בלהרגיע אותה. יש לה ילדים נוספים שמאד אוהבים ותומכים, ועדיין. לא מצליחה שלא לחשוב למה זה מגיע לה. מה היא עשתה? (אלו תחושות שבעבר לא היו לה). הסבלנות שלה נגמרת. אולי היא כבר לא בכושר עם כל ההכלה הזו שהוא צריך (וכמה שהוא צריך...). מה יהיה? איך היא ממשיכה?
היא מחזיקה את עצמה, רק שלא תתחיל לבכות מהכעס והתסכול. היא מולו, לא רוצה שיבחין בשליליות הזו שהשתלטה עליה. היא צריכה לעזור לו להתאפס ולהתגבר, צריכה לשים את עצמה (כמו תמיד) בצד. הוא במרכז. הוא זה שצריך אותה יותר ממה שהיא אותו. שחס וחלילה לא יחשוב עליה או ירגיש ממנה את הקושי שאולי יעצים את התסכול שלו. הוא לבטח רואה שהיא לא מצליחה להבין את הקושי שלו. היא ממשיכה לפנות אליו ברכות, מנסה להרגיע ורק אחרי זמן מה (הם בילו בחניית בית הספר כמעט 20 דקות) היא נזכרת בחשש שלו מהטיולים שבקייטנה. הסיטואציה הזו מוכרת לה.
היא שואלת: לא רוצה טיול? והוא עונה: טיול רק עם אמא. היא: רוצה שאמא תבוא אתך לטיול? הוא: כן. ואז... הוא נירגע.
הוא נכנס לכיתה סוף סוף. היא יוצאת בהליכה איטית ונושמת לרווחה. היא הצליחה להשאיר שם ילד רגוע. חושבת לעצמה עד כמה הוא מצליח להשפיע עליה! על מה היו העוצמות הרגשיות האלה? למה היא לא מצליחה לעצור את כל התסכולים האלה בנוכחותו?
אולי התסכולים הללו עוזרים לשניהם להגיע לתשובות. אולי כשהוא רואה אותה מתוסכלת, כועסת, עצובה הוא לומד? שגם אמא נופלת וקמה. אולי העובדה שהיא קמה מאפשרת לו להחזיק את עצמו ולהבין שגם כשקשה היא בסוף מבינה.
הסיטואציות הללו קשות. קשות מאד. עם זאת, איכשהו בסוף כל אירוע כזה היא יוצאת בתחושה חיובית מוזרה. סוג של אופטימיות של הצלחה. בפעם הבאה היא תדע לעזור לו טוב יותר. הוא יודע שהיא מאוהבת בו עד אינסוף. הוא יבין. גם היא.

28/06/2018

מר בנט!
את הבן שלי קיבלתי אחרי שתי בנות מופלאות . את הילד הזה אני מכירה וקוראת כמו כף ידי. אני מכירה אותו כל כך טוב שמספיק שיתחיל לנוע מהמטבח לסלון אני אדע להגיד מה הוא מחפש עוד לפני שמצא.
ההיכרות הכל כך טובה הזו די ניכפתה עליי. כשמגדלים ילד עם קושי בתקשורת צריך להיות מאד מכוונים וקשובים. מכוונים וקשובים ברמה הרבה יותר גבוהה מזו שבגידול ילדים נורמטיביים.
זה כבר 9 שנים שאני מכוונת אליו. אני יודעת מה הוא צריך יותר טוב מכל אחד אחר כי אני כל כך איתו ובשבילו תקופה מאד מאד ארוכה.
אני מנסה להבין ( ממש מנסה) איך זה שאתה וחבריך מהאוצר ( הילדים האלה, שמה שהם יודעים זה להציג טבלאות ואקסלים וזהו) עומדים מולי ומול כל ההורים שמכירים את הילדים שלהם כל כך טוב ומאנשי המשרד המקצועיים שלך ומתעלם ממה שיש לנו להגידבאופן כל כך בוטה ?? איך אתה עושה את זה? למה? גם אם אין כסף וצריך לעשות קיצוצים הרי אפשר בכל מיני דרכים. למה על חשבון הגב של הילדים של כולנו?
השילוב הזה שאנחנו נילחמים עליו לא טוב רק לילדים שלנו. הוא טוב לכולם. אני יכולה למנות המןן סיבות אבל רק אם תרד לשטח באמת, כדי לבדוק את הנושא תבין על מה אנחנו מדברים.
מתי יראו תוכניות על מערכת החינוך בישראל כפורצת דרך ולא רק על חדשנות טכנולוגית בטחונית? למה המערכת שלנו הולכת אחורה כל הזמן? איפה המחשבה על העתיד . מתי נפסיק להיאנח כשניראה מערכות חינוך במדינות אחרות מפותחות, שכל השקעתן היא בחשיבה אמיתית על מה טוב באמת לילדים של היום.( לא רק מספר תלמידים שניגשים ל5 יחידות מתמטיקה). למה אתה יודע לפרוץ שידור בזמן מלחמה ולצעוק שאתה רואה בשטח חיילים ושומע מה הם צריכים ולא מזיז את עצמך לבדוק את השילוב והמשמעויות הכל כך חשובות שלו לילדים. לכככלללל הילדים. אתה שר חינוך. לא שר בטחון. רד לשטח!!! רק מהשטח מבינים מה באמת צריך, לא מנערים שיושבים מול מחשב כל היום. אלו המלים שלך מר בנט. הגיע הזמן שתיישם אותן.

17/04/2018

אהלן, ממליצה בחם לצפות בסרט 'סופיק' המוקרן ב'הוט'. ניתן לצפות בו גם ביוטיוב. ילד המאובחן על הספקטרום האוטיסטי שמטופל בקנאביס רפואי.

23/01/2018

הי,
היום, הוא יום ההתרמה השנתי לילדים על הספקטרום האוטיסטי.
אני מקדישה את הפוסט הזה לילדים שלנו.

בשנתיים האחרונות אני פעילה בעמותת 'אקדם'. עמותה שפועלת לשילוב הילדים על הספקטרום בקהילה שבעיר ומסייעת להורים לתת מענה לצרכיו של כל ילד וילד.
חייבת לציין שאין עמותה במודל כזה בערים אחרות.
בעזרת הורים שנחושים לעשות ולעזור הקימה העמותה בית קטן ומיוחד ברעות שניקרא 'בית אקדם'. את הבית הזה, הקמנו ההורים במטרה לרכז בו את כל המענים השונים לילדים המיוחדים שלנו שבעיר.
אני רוצה לספר על הבית הזה כי הוא מיוחד. הבית הזה הוקם במטרה לאפשר פעילויות משותפות לכככוללללם. לילדים הנורמטיביים ולילדים המיוחדים שבעיר. לילדים שנמשכים למחשבים ולאלה שאוהבים אומנות. לילדים שאוהבים לבנות בלגו וגם לאלו שחולמים לשחק עם כלבים ועוד ועוד. הפעילויות מתאימות לכולם הן ברמת הגיל, ההנאה והלמידה.
הלמידה היא בקבוצות קטנות ומכיוון שגם הילדים המיוחדים שותפים הן מתווכות בהתאם ומלוות על ידי מדריכים ואנשי מקצוע.
אז נכון שבכל העיר מתקיימים חוגים, אבל בית אקדם הוא מקום שבו לילד יש אפשרות להכיר ילדים אחרים תוך כדי פעילות מהנה שהוא בחר. זה מקום שמאפשר לילד הנורמטיבי ליהנות מהפעילות ולהרגיש שהוא עוזר גם לילד המיוחד ליהנות ולהרגיש שייך.

אני מזמינה אתכם להגיע לבית ולהתרשם מהמקום, מהאנשים המדהימים והאכפתיים שבו ולהיות חלוצים בפרויקט מיוחד וייחודי שאין כמותו בערים אחרות.
זו ההזדמנות שלכם ההורים, לתת לילד שלכם הזדמנות להרוויח שני דברים חשובים:
1. הנאה מהחוג שהוא בחר ו 2. תחושה שהוא תורם בהנאה לאחר.

בואו להיות חלק ממשהו קטן וטוב.



בית אקדם : רחוב מיתר 2 רעות. אפשר לפנות למיכל קניג בטלפון : 9536186 - 053

03/01/2018

חשוב !

קבוצת אחים לילדים על הרצף.
מתגבשת קבוצה לאחים
בה ישתפו בחוויות בחיים לצד האח המיוחד.
*מתן כלים בהתמודדות
עם הקשיים השונים.
*נירמול רגשות מכל טווח הרגשות.
*העצמת החוזקות והכוחות.
*מתן מקום ומשמעות.
הקבוצה תערך למשך
12 מפגשים בעלות של 960 ש"ח למשתתף.
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1420476884655563&id=181822801854317

31/08/2017

מחר בבוקר שוב נצעד יד ביד לביה"ס /לגן. שוב נחוש את הפרפורים שבבטן, את ההתרגשות של הילד/ה שאתנו ואת ים החששות לקראת השנה החדשה במסגרת.

כולנו רוצים מציאות שבה הילדים קמים עם חיוך על הפנים ומוטיבציה להתארגנות בוקר מהירה ויציאה לביה"ס. כולנו שואפים לראות אותם נכנסים לכיתה ומתקבלים בחיוך, לראות את ההכנה לקראת המערכת היומית, שמרגיעים ומעניקים להם בטחון ורצון ללמידה כך שכשאנחנו נקבל אותם בסוף היום עסוקים ומאושרים כי טוב להם!

מה אנחנו ההורים יכולים לעשות כדי ליצור מציאות כזו?

תקשורת טובה
שיתוף פעולה

תקשורת טובה תאפשר לנו להעביר את המסרים שלנו בצורה הטובה ביותר לצוות ובמקביל להבין את מסריו.
בואו לא נניח הנחות וננסה להבין את העובדות. לרוב אנו עסוקים עם הפרשנות ולא תמיד מבקשים הבהרות. כשהאמת מתבררת, אנחנו מבינים שהמציאות היא כלל לא מה שחשבנו.

למה קשה לנו לשתף פעולה?
לעתים, קיים פער בין הגישות החינוכיות שלנו לאלו של הצוות, כי המעורבות הרגשית שלנו גבוהה -הילדים שלנו הם הדבר הכי יקר לנו בעולם!
ואולי, צבר מפגשים קודמים לא בהכרח מוצלחים הפך אותנו לחשדניים.. .

מה שחשוב לזכור הוא, שכולנו בני אדם, עשויים מאותם חומרים, גם ההורים וגם אנשי הצוות.
המסע שאנו עומדים בפניו אינו פשוט וטומן בחובו אתגרים רבים לנו אבל גם לצוות. רובנו לא רוצים להרגיש בו לבד וחשוב לנו לדעת שיש מי שנמצא שם בשבילנו, גם כשקשה וגם כששמח. אם נגיע למקום שבו הצוות מרגיש שאנחנו איתו, מושיטים יד ונוכחים בכל צעד כשנתבקש לכך ואנו נרגיש כך מהצוות, נוכל לאפשר לילדים שלנו להרגיש שהם צועדים קדימה ובביטחון.

שתהיה לכולנו שנה טובה ומלאה בהצלחות.

16/07/2017

כן ירבו....
חשיפת ילדים לאוטיזם תסייע להם להתמודד ולקבל!
https://www.youtube.com/watch?v=iGXuzvYYztc

דניאל פוגש את האחיין של טלילה, שהוא ילד קצת אחר, ומתקשה להתמודד עם המצב.

12/04/2017

מאחלת לכולם חג שמח ורגוע.

02/04/2017

היום, במסגרת יום המודעות לאוטיזם כמה מלים בנימה אישית....
' לא מבינים איך את עדיין מחייכת עם כל מה שאת עוברת'. זו שאלה/תהיה שהופנתה אליי כמה פעמים בתקופות שונות.
באמת איך?

לצערי אין לי פתרונות קסם. ברור שקשה. ברור שהייתי רוצה שהילד שלי יצמח ויתפתח כמו כולם, שלא אצטרך לתכנן כל יציאה קטנה מהבית כפרוייקט.
אבל בסוף,
כל אחד מאיתנו נושא על גבו מטען ואנחנו אלה שקובעים עד כמה משקלו ישפיע על חיינו. המטען, כבד ככל שיהיה, יכול להיות קל יותר אם נדע איך לשאת אותו נכון ולאפשר לעצמנו לחיות כשאנחנו מנהלים אותו ולא מנוהלים על ידו.
אני בחרתי לחיות עם האוטיזם בחיי בשלום ולא במלחמה.. הבנתי שאני חייבת להמשיך לנשום ובחרתי להתמקד בהצלחות של הילד שלי.
נידרשתי לאורך רוח כאורך החומה הסינית 😐, נחלתי אכזבות ולא מעט תסכולים. אבל בזכות ההסתכלות קדימה וחוסר הנכונות לוותר(וגם חוסר ברירה) המשכתי.
הילד שלי הוא מורה הדרך הכי טוב שקיבלתי. הוא מזכיר לי יום יום עד כמה הדברים הפשוטים שבשיגרה הם גם הניפלאים ביותר.
חיבוק כל כך כנה וחסר עכבות מאלה שכל כך קשה להם להביע את מה שיש שם בפנים מעורר רגשות בעוצמה אחרת.
הילד שלי הוא זה שלימד אותי להיות בוגרת רגישה ומכילה.
הילד שלי הוא זה שמציב לי כל יום מחדש אתגרים ובזכותו אני מגלה כמה אני מסוגלת.
הילד שלי עוזר לי להבחין בין עיקר לטפל. מה חשוב באמת ועל מה אפשר לוותר.
מאחלת לכולנו שנצליח להתמקד בטוב, לאהוב בכנות ובפשטות כמו שהם אוהבים אותנו. להכיר ולחבק את הילד/ה שנימצאים שם בפנים , שכל כך רוצים לצאת החוצה ולא יודעים איך.

בהצלחה