03/03/2019
מוצר ותהליך:
בחברה הצרכנית שאנו חיים זה מרגיש שהכל הופך למוצר.
מוצר תמיד צריך להיות טוב, ויעיל, אחרת הוא מוצר לא טוב, מקולקל.
תהליך לעומת זאת הוא החיים, לפעמים הוא טוב, קליל, ברור, נעים, ומואר,
ולפעמים הוא קשה, לא ברור, כואב, כבד, וחשוך.
בתהליך יש עליות ויש נפילות, יש הצלחות ויש כשלונות - בתהליך יש חיים מלאים.
בתהליך בריא הכל נלקח בחשבון והכל משמעותי על מנת להמשיך ולהתפתח. ההצלחה לא חשובה יותר מהכישלון, והאור לא חשוב יותר מהחושך - התהליך זקוק לשניהם.
תרבות הצריכה היא כל כך חלק מאיתנו שנדמה לי שכל הזמן נוצר בלבול בין מוצר לתהליך.
למשל כשבני אדם שופטים את עצמם כמוצר - אני טוב, אני גרוע, אני מוצלח, אני כשלון. כשאדם תופס את עצמו כמוצר אז אין זמן, ואין מקום לטעויות - המוצר צריך להיות טוב עכשיו.
אפשר לראות את זה גם בהתייחסות שלנו להורות, או לזוגיות.
אנחנו רוצים שיהיה טוב, שיהיה יפה, שיהיה מוצלח, ומתקשים לקבל את הצד שני של החיים.
אבל למעשה זה לא באמת סביר מכיוון שכל ישות חיה, אם זה אדם או יחסים עם אדם אחר הנמשכים לאורך זמן, כל ישות חיה, היא ישות תהליכית ולא מוצר.
לאחרונה זה הפך להיות מאוד בולט עבורי בשני העולמות בהם אני עוסק ביום יום - עולם החינוך ועולם הטיפול.
החינוך היום נתפס לדעתי כמוצר גם על ידי ההורים שצורכים אותו וגם על ידי המחנכים שמעניקים את המוצר, או השרות.
ככה כל הזמן אתה שומע שיש גן טוב ויש גן גרוע, ושיש גננת טובה יש גננת גרועה.
להורים לתפיסתם אין זמן לתהליך שצריכה לעבר הגננת, זה הרי לא עיניינם, ומה פתאום שהגננת תעשה תהליך על חשבון הילדים.
והגננת שהיא הרי בסך הכל אדם, גם כן לא יכולה להרשות לעצמה לעבור תהליכים מכיוון שיש המון דברים לעשות, ויש שרות ומוצר שהיא חייבת לתת.
התפיסה של החינוך כמוצר מביאה המון לחץ לתוך החינוך, כי אין זמן, וכי טעויות הן בלתי נסלחות.
אבל חינוך לא יכול להיות מוצר, מכיוון שהוא במהותו תהליך חי של יחסים בין גננות-ילדים-הורים,הנמשך לאורך זמן.
זהו תהליך של הכרות, ולמידה מתוך התכוונות להתפתח, לראות את הילד, ולהעניק לו את הטוב ביותר הניתן לנו.
הרצון של ההורים לקבל מוצר טוב עכשיו, והרצון של הגננות לספק את המוצר, פוגעים למעשה בתהליך, ועל הדרך שוכחים שהילד הוא ישות חיה ותהליכית שבדיוק זה מה שהיא צריכה ללמוד - לעבור תהליכים, לדעת להתמודד ולהכיל מעברים, משברים, טעויות, נפילות - בקיצור ללמוד להיות אדם.
בחינוך התפיסה הצרכנית של החינוך כמוצר היא לטעמי אנטי חינוכית, ואחת הבעיות הקשות בחינוך.
בעולם הטיפול המצב הוא שונה- יש טיפולים שמוצעים כמוצר- הם קצרי טווח, והם מכוונים להביא תוצאות כמה שיותר מהר.
לעומת זאת יש טיפולים שהם תהליכים ארוכי טווח, שבהם מתרחש תהליך של היכרות בין המטפל למטופל, כאשר היחסים ביניהם הם גם חלק מהתהליך. בתהליך טיפול כזה יכולים להיות מפגשים עוצמתיים, ויכולים להיות מפגשים שלא קרה בהם הרבה, יכולים להיות מפגשים שיורגש בהם חיבור עמוק, ומפגשים שבהם המטופל לא יבין למה הוא מגיע.
טיפול שהוא מוצר יכול להעניק לבני אדם המון - הקלה, תובנות וכדומה, אבל כשהטיפול נגמר האדם חוזר לחייו שהם מורכבים ותהליכיים.
טיפול שהוא תהליך מלווה את האדם בתוך החיים, כלומר גם בתובנות, ובהקלה, וגם בנפילה שמגיעה אחר כך.
אני חושב שזה נהדר שיש תהליכים טיפוליים יעילים ומהירים, ואני גם נעזר בתהליכים כאלו, אבל הבעיה היא שבעולם הצרכני והשיווקי שלנו, מוכרים את התהליכים האלו כאשלייה. מוכרים את האשלייה שהאדם עצמו אינו תהליך, אלא מוצר, ומכיוון שגם הוא מוצר אז אפשר גם לתקן אותו, והנה נגמרו הבעיות, והנה החיים הם רק טובים, ויש רק אור ושמחה ושפע. כי בתרבות הצריכה הבעיות והקשיים הם בעצם בעייה במוצר שצריך לתקן, ולא חלק מהתהליך הנפלא, העצום, והמסתורי של החיים.
