03/02/2020
דפיקה בדלת.
אבא שלי פותח.
שוב פעם הילד שלך הרביץ לבן שלי!
תראה את הלחי שלו!
זה היה השכן שלנו.
בגיל 12 כבר התאמנתי באיגרוף מקצועי
3 פעמים בשבוע, זה היה הדבר היחיד
שבאמת הרגיע אותי.
כל החיים נאבקתי עם דיסלקציה ולמרות שידעתי שאני לא טיפש הציונים שיקפו תמונה אחרת.
היית לומד קשה לפני כל מבחן אבל המספרים
נראו יותר כמו התחזית למחר 🌤
26, 30, 28 ומידי פעם איזה 40.
היה לי ברור שזה לא המקום הנכון בשבילי.
עם השנים מצאתי מקלט באגרוף, בקרטה
והנה אני מודה, גם במכות בשכונה.
אתם לא תאמינו אבל הכינוי שהדביקו לי היה
עופר המחסל.
העולם הפנימי והעולם החיצוני שלי
היו רחוקים כמו מזרח ממערב.
לא היה לי מושג איך לפרוק את התסכול או איך להתחיל בכלל להתמודד עם הפער
בין מי שאני יודע שאני לבין איך שאחרים
רואים אותי.
בחטיבת הביניים עברנו מפתח תקווה להרצליה.
כמה ימים קודם לכן הספקתי להסתבך בקטטה המונית שגררה חקירה במשטרה ופגישה מלחיצה עם קצינת מבחן.
אחריה הרגשתי שכל ניידת שעוברת ברחוב באה לעצור אותי אישית.
לחטיבת הביניים החדשה קיבלו אותי בתנאי אחד.
פעם בשבוע, למשך שנה,
הייתי צריך להתייצב אצל רחל ברלד.
רחל הייתה מורה פרטית לא רגילה ועם אישיות קסומה.
33 שנה עברו ואני עדיין זוכר כל שיעור.
היא שינתה לי ב- 180 מעלות את הגישה.
במקום להתמקד בהשגת ציונים טובים התרכזנו בלמידה עצמה. היא גרמה לי לקרוא בבית ולחכות למפגשי החובה שלנו.
במשך שנה שלמה לא הפסדתי אפילו שעור אחד.
רציתי לספוג ממנה כל מה שאני יכול.
היא הצליחה לקחת את הילד המתוסכל שהייתי והפכה אותו לסקרן וצמא ללמידה.
לראשונה שמתי לב למתח חיובי
שהכרתי רק מאימוני הקרטה.
והציונים?
הם הגיעו בזה אחר זה.
80,90 ואפילו מאיות.
סופסוף היה איזון בין מי שאני בפנים
לבין מי שאני כלפי חוץ.
ומאז לא היית מעורב
אפילו לא בקטטה אחת.
בסוף השנה, חילקו את תעודות ההצטיינות מול כל בית הספר, ולהפתעת כולם, גם אני עמדתי שם.
לא התרגשתי מהציון עצמו או מהמעמד כמו שהתרגשתי מהדרך שעשיתי תוך פחות משנה.
מחקירה במשטרה ועד לקבלת תעודת הצטיינות על שקידה, התמדה ודוגמא למופת התנהגותית
ממשרד החינוך.
תודה Rachel Berlad 🙏
אני חייב לך את מי שאני היום.
