19/09/2026
מה זה אומר להיות ישראלי?���
יש הרבה דרכים להגדיר ישראלי, אבל היום אני רוצה לדבר דווקא על מחיר נפשי מהותי שכמעט כל אחד מאתנו משלם, אבל מעטים (מדי) מאתנו מודים בכך. �
1. עומד על המשמר
הימים ימי המלחמה עם איראן. טילים נופלים על ישראל, והמתח והחרדה נכנסים כמעט לכל שיחה.
הוא יושב מולי, משתדל להיראות נינוח, ואני שואל אותו איך הוא מתמודד.
"הכול בסדר", הוא מחייך. "התרגלנו".
אני מביט בו לרגע, ואז עולה מהרחוב צליל של אזעקה.
החיוך נעלם. הגוף שלו נדרך. האצבעות הפתוחות נקפצות לאגרוף �
ועיניו מתרוצצות, מנסות להבין את מקור הסכנה.
כעבור שנייה הצליל נשבר, יורד ושוב עולה.
האופנוע החליף הילוך.
כשהוא חולף קרוב, אין ספק שמדובר באופנוע. הוא בעיקר מרגיז. אבל ממרחק, כשהמנוע מטפס בסל"ד, השניות הראשונות נשמעות בדיוק כמו תחילתה של אזעקה.
הוא נושם לרווחה וחוזר להביט בי.
"אתה אומר שהתרגלת", אני אומר לו, "אבל הגוף שלך עדיין עומד על המשמר".��
2. התרגלנו
אחרי שנים של אזעקות, מילואים וחדשות בכל שעה, רובנו כבר יודעים לתפקד בתוך המצב הזה. אנחנו יודעים כמה שניות יש עד הממ"ד, חוזרים לישיבה אחרי העדכון של אפליקציית פיקוד העורף, רטט ושולחים את הילדים לבית הספר גם כשהבוקר התחיל בהתראה.
כששואלים אותנו איך אנחנו, אנחנו אומרים "התרגלנו".
אני מבין את התשובה הזאת. �בלעדיה קשה לנהל עסק, לגדל ילדים או לקום בבוקר. היא גם אינה שקר. באמת למדנו לתפקד.
אבל תפקוד הוא מדד טוב למה שהצלחנו לעשות. �
הוא מדד גרוע למחיר ששילמנו כדי לעשות את זה.
אני פוגש אנשי עסקים, יזמים, אתלטים ומנהלים שאומרים לי שהם מתפקדים מצוין. העסק עובד. המשימות מתבצעות. הם מנצחים. האנשים סביבם מקבלים תשובות.
רק השינה אינה באמת מחזירה להם כוחות.
הם נרדמים, ובשלוש בלילה הראש כבר מנהל ישיבה. הפתיל בבית מתקצר, והילדים מקבלים תשובה עצבנית על שאלה פשוטה. כשמגיעה סיבה לשמוח, עסקה שנסגרה או בן שחזר מהמילואים, השמחה מצליחה להיכנס לכמה דקות, אבל מתפוגגת מהר מאוד.
�אחריה מגיעה רשימת הדברים שעלולים להשתבש.
"התרגלנו" מתאר את ההתנהגות שלנו.
את הגוף שכחנו לשאול.
המערכת שמזהה סכנה אינה קוראת חדשות ואינה מקשיבה להסברים. �היא לומדת מחזרות. אם אזעקה יכולה להישמע בכל רגע, היא נעשית רגישה יותר לצלילים, לתנועה ולהפתעות. היא מעירה אותנו מהר יותר ומכינה תגובה לפני שהספקנו לבדוק אם יש בה צורך.
זה עוזר לנו להגיע לממ"ד בזמן.
המחיר מופיע כשגם אופנוע רחוק, סיר שנופל במטבח או הודעה שמגיעה בלילה מקבלים לרגע מעמד של אירוע חירום.�
3. הקשר בין ישראלים וחולדות
בשנות השלושים של המאה ה-20, חשף הרופא והחוקר הנס סלייה חולדות מעבדה לעומסים שונים. קור קיצוני, מאמץ גופני, פציעה וחומרים מזיקים יצרו בגופן דפוס דומה של שינויים.
בהמשך תיאר סלייה שלושה שלבים בתגובה לעומס: אזעקה, התנגדות ותשישות.
שלב ההתנגדות הוא המבלבל. �
החיה כבר אינה נראית כפי שנראתה ברגע הראשון של הסכנה. היא מסתגלת וממשיכה לתפקד. אבל הגוף עדיין משקיע משאבים בהתמודדות.
סלייה חקר כמובן חולדות, לא ישראלים שחיים תחת טילים, שהם כידוע, חיה אחרת. �
המודל שלו גם אינו מפה עדכנית של כל מה שמתרחש בגוף.
�אבל הוא זיהה שהיכולת להמשיך אינה אומרת שהעומס הפסיק לגבות מחיר.
4. גולנצ'יק
אני מכיר את הפער הזה מבפנים.
השתחררתי מגולני אחרי האינתיפאדה הראשונה, הלום קרב, וזמן קצר אחר כך התחלתי לנהל רשת מסעדות.
מבחוץ הייתי מנהל צעיר שהעסק שלו מתקדם. מבפנים, רעש של אופנוע חולף או סיר שנפל במטבח היו מקפיצים אותי.
הייתי מתפרץ בכעס בגלל שטויות, ואחר כך לא תמיד מבין למה הגבתי בעוצמה כזאת.
אנשים היו מחמיאים לי על האוכל ועל החוויה. במקום ליהנות מהמחמאה, הייתי מסתכל סביב ורואה את המנה שהתעכבה, את השולחן שעדיין לא פונה ואת כל מה שלא עובד בדיוק כפי שצריך.
נתתי לזה שמות מחמיאים: אחריות, סטנדרטים, מקצוענות.
בפועל, הגוף שלי המשיך לעשות סיורים.
ניסיתי פסיכולוגים, טיפולים וכמעט כל שיטה שהכרתי. מה שרציתי באמת היה פשוט: לקבל בחזרה את שמחת החיים שהייתה לי לפני שהתגייסתי.
לקח לי זמן להבין שאני השתחררתי מהצבא ביום מסוים.
הגוף שלי לא השתחרר איתי.
5. מה קורה אחרי הסכנה?
אז איך יודעים אם הסתגלנו, או שלמדנו לתפקד כשהגוף עדיין בכוננות?
אין סימן אחד שמספק תשובה, ואין צורך להפוך כל בהלה לאבחנה. הגוף נועד להגיב לצליל שנשמע כמו אזעקה.
השאלה המעניינת היא מה קורה לאחר שהתברר שאין סכנה.
שימו לב לשלושה רגעים קטנים.
כשאופנוע רחוק מטפס בסל"ד והכתפיים שלכם קופצות, כמה זמן עובר עד שהן יורדות בחזרה?
כשאתם מתעוררים בבוקר, האם הגוף מרגיש כאילו נח, או שאתם גוררים אותו מהמיטה מפני שהיום כבר התחיל?
כשמגיעה בשורה טובה, האם אתם מצליחים להישאר איתה, או שהראש מתחיל מיד לחפש את הבעיה שמסתתרת בתוכה?
לילה גרוע אחד או בהלה אחת אינם אומרים הרבה.
אנחנו מחפשים דפוס.
את משך הזמן שנדרש לגוף לחזור אחרי שהאיום חלף. את מספר הפעמים שבהן הוא מגייס אותנו למקרה חירום שבפועל לא התרחש. את המחיר המצטבר בשינה, בסבלנות וביכולת ליהנות.�
6. לקבל בחזרה את שמחת החיים שלי
לצאת מכוננות אין פירושו להשתכנע ששום דבר רע לא יקרה. �
בישראל זאת הבטחה שאיש אינו יכול לתת.
פירושו לעזור למערכת להבחין בין סכנה שמתרחשת עכשיו לבין האפשרות שסכנה תגיע.
הראש מסוגל להבין את ההבדל הזה במהירות. הגוף לומד בדרך אחרת. לכן אפשר לדעת שאנחנו בטוחים ברגע מסוים, ובכל זאת להרגיש שהלב, הכתפיים והמחשבות נערכים למשהו.
בשלוש בלילה, כשהראש רץ, יש תרגיל פשוט שאני נותן לאנשים: לספור לאט לאחור מעשרים.
באחד מחוגי הבית נתתי אותו למשתתפת שסיפרה שהמחשבות אינן עוזבות אותה. אחרי חמש ספרות, רצף המחשבות נעצר.
הספירה מפנה את הקשב למשימה אחת, פשוטה ומסודרת, במקום לאפשר לו להמשיך לסרוק את כל הדברים שעלולים להשתבש.
היא יכולה לעזור ברגע קשה. היא אינה מטפלת בסיבה שבגללה המערכת נשארה בכוננות.
עבודה עמוקה יותר מתחילה בשאלה מדוע המערכת עדיין מפרשת צלילים, טעויות, שתיקות או אי ודאות כאירוע שמצריך גיוס מלא, ואיך עוזרים לה להבחין בין מה שמתרחש עכשיו לבין מה ששייך לעבר.
מי שהלילות מחזירים אותו שוב ושוב לאירוע עצמו, דרך תמונות, חלומות או תחושה שהוא נמצא שם מחדש, זקוק קודם כול לאדם שמתמחה בטראומה. כך גם כשקשיי השינה, החרדה או הכעס נמשכים ופוגעים בחיים.
אחרי הצבא רציתי לקבל בחזרה את שמחת החיים שלי.
היא חזרה בהדרגה, כשהגוף שלי למד שהמלחמה ההיא אינה מתרחשת עכשיו.
האופנוע ששמענו כבר המשיך במורד הרחוב. האיש שמולי פתח את האגרופים, נשם וחייך שוב.
החיים חזרו למסלולם בתוך כמה שניות.
השאלה היא כמה זמן ייקח לגוף שלו להצטרף אליהם.
איל
