01/09/2026
חזרתי היום לטבריה.
אותם רחובות, אבל אני כבר אדם אחר.
עמדתי שם ונזכרתי בילדה שהייתי — עולה חדשה, לבד, עם חלומות גדולים.
היום חיבקתי את האישה שהייתה לי לאמא, השליחה שפתחה לי את הלב כשהייתי הכי זקוקה לזה.
כשעוצרים להביט אחורה, התודעה מבינה משהו מרחיק לכת: אין שום נקודה מקרית בדרך. אין שגיאות, אין מקריות, ואין רגעים מבוזבזים.
יש דיוק מוחלט והשגחה שמנהלת כל פרט — כל קושי שנרקם, כל אדם שנשלח בזמן, וכל נסיבות שבאו בדיוק כדי לבנות את הכלים והחוסן של מי שאני היום.