שרון לוסקי, מטפלת באמנות ומלווה רוחנית - עובדת עם הגיל השלישי וליווי המשפחה

10/05/2026

מעתה, בני משפחה של חללי צה"ל וכוחות הביטחון, וכן בני משפחה של נרצחי פעולות איבה, זכאים לקבל גם מפגשי ליווי רוחני.
בשורה משמעותית מאוד 🌿

בשורה משמעותית ומרגשת למשפחות השכולות ולקהילת הליווי הרוחני בישראל

החל מחודש מאי 2026, אנו מציינים צעד היסטורי בהכרה בחשיבותו של הליווי הרוחני.
מעתה, בני משפחה של חללי צה"ל וכוחות הביטחון, וכן בני משפחה של נרצחי פעולות איבה, זכאים לקבל:
✅ עד 162 מפגשי ליווי רוחני לאורך החיים.
✅ החזר כספי עד גובה התקרה (כחלק מסל הטיפולים המוכר).
✅ ניתן לשילוב במקביל לטיפול פסיכולוגי.

בשורה זו היא פרי של תהליך ממושך שארך למעלה מעשור. אנו מבקשים להודות מקרב לב לאלה ורדי, העובדת הסוציאלית הראשית (לשעבר), ולעפרה אנצ'יו, ראש היחידה לשירותים סוציאליים (עד לאחרונה) באגף למשפחות שכולות במשרד הביטחון. נחישותן ואמונתן, לצד מסירותם של חברי וחברות העמותה לאורך השנים, הפכו את החזון למציאות.
השינוי התאפשר הודות לתיקון 47 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה ועדכונים מקבילים בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. חשוב לזכור כי הליווי הרוחני כבר פועל בשנים האחרונות גם במשרד הרווחה, כחלק מהמענה למצבי אובדן פתאומי ושכול.
אנו מברכים על ההכרה בליווי הרוחני ככלי מקצועי, מיטיב ומשמעותי המאפשר נוכחות קשובה ומעמיקה ברגעי משבר ואובדן.
מחפשים מלווה רוחני/ת? באתר העמותה תוכלו למצוא רשימת מלוות ומלווים מוסמכים הפועלים בכל רחבי הארץ: https://www.livuiruchani.org.il/team-1-1

לפרטים נוספים ומידע רשמי:
משרד הביטחון: https://mishpahot-hantzaha.mod.gov.il/updates/6718

ביטוח לאומי https://tinyurl.com/4rnden7v

משרד הרווחה: https://www.gov.il/he/pages/molsa-bereaved-families-spiritual-accompanimen.

27/01/2026

אישה בת 70 פלוס, שאני מלווה כבר יותר משנתיים, נמצאת לפני כניסה לניתוח והתקופה הזו מעלה המון מחשבות ופחדים. הרבה נושאים שדוברו מגיעים עכשיו בצורה עמוקה יותר, רכה וכנה.
שיחות על חיים ועל מוות, שיחות על מה חשוב לה לעשות עכשיו, מה היתה רוצה לסדר בבית לפני , מה אפשרי לדבר עם בני המשפחה, מה חשוב לה לשתף, מה בוחרת לשמור לעצמה, ומה היא בוחרת לחשוף רק בפניי, בידיעה שהיא יכולה לשתף מבלי שתרגיש שיפוטיות ומבלי שתצטרך לשמור ולהגן עליי.
היא מדברת ומסתכלת לי בעיניים ואומרת לי ״תודה, אין לי עם מי לדבר ככה גם אם אני לא לבד״.
דיברנו על מה יכול לתמוך בה לפני הניתוח ועלו כמה דברים וביניהם משאב המוזיקה, וכששאלתי אותה האם היתה רוצה לבחור שיר שילווה אותה לניתוח היא מייד שלפה שם של שיר שמעולם לא דיברנו עליו ולא שמענו - ״זה שיר מהילדות״ היא אומרת.
אני הולכת הביתה ומנסה למצוא דרך המילים הבודדות שהוציאה מתוך השיר (בשפה שהיא לא עברית) ובעזרת הרשת האנושית והבינתית - השיר נמצא!
במפגש אחרי אנחנו יושבות ואני משמיעה לה את השיר שמצאתי בתקווה שלכך התכוונה - והיא בהתרגשות מתחילה לשיר אותו ביחד עם הזמרת וחיוך על פניה.
בסוף המפגש היא לוחשת לי - ״אני לא מפחדת״.

בתמונה - עבודה שלי בזמן שמאפשרת לעצמי self care

07/02/2025

משתפת בהתרגשות שהספריה הבין לאומית לטיפול באומנויות באתר יה״ת עלתה ויצאה לאוויר העולם, ספרייה בה יש מרחב רחב להקשבה וללמידה.
ספרייה אותה מובילה נונה אורבך בעיניים בורקות ולב פתוח.
תודה על החזון שלך ועל הליווי הצמוד והמעודד שלך נונה.

והנה הלב שלי:

https://www.artstherapieslibrary.com/post/קליניקה-ניידת-שרון-לוסקי

23/09/2024

אנחנו נפגשות כבר יותר משנה ביום היחידי שאין מועדון בבוקר.
היא חיה לבד כבר הרבה שנים ויש לה משפחה מקסימה שעוטפת אותה דואגת ושומרת עליה. היא חיה עם מטפלת בבית שלא יודעת טוב עברית והיא לא יודעת טוב אנגלית.
היא עצמאית יחסית אבל יש קושי בתנועה מחוץ לבית.
והדבר שעולה הכי הרבה בפגישות זו הבדידות - היא לא לבד ויחד עם זה קיימת בדידות.

זה נכון שכאשר האמנות נכנסת למרחב המפגש, היא מאפשרת ביטוי של רגשות, תחושת חיבור והזדמנות ליצור משהו חדש, גם כשחיים פיזית ורגשית בגבולות מצומצמים. אני רואה איך ניתן פתאום להרגיש שוב חלק מעשייה, עדיין מסוגלים ליצור ולבטא את עצמם, גם ברגעים הקטנים והפשוטים של החיים.
אבל אמנות היא לא רק צבעים, כתמים וקווים על הנייר. הליווי הרוחני לימד אותי להפתח לאפשרויות חדשות של אמנות, לגמישות מחשבתית שמאפשרת אינסוף אפשרויות.

לאחר שיחות רבות על בדידות, על מתי מרגישים את הבדידות הזו ובאיזה אופן היא מגיעה - יום אחד כשנפרדנו היא שאלה:
״אולי תרצי להשאר לארוחת צהריים״ הבנתי שלשבת יחד באותו שולחן, לחוות רגע של קרבה בצורה אחרת, יומיומית, זה הדבר אותו היא מבקשת.

באותו מפגש לא יכולתי להשאר אבל השאלה הזו שלה הלכה איתי והחלטתי שלמפגש אחרי אני מביאה איתי אוכל ואחרי שעבדנו באמנות התיישבנו גם לאכול ביחד צהריים. ישבנו בפינת האוכל שבה יש המון זכרונות של יחד. זכרונות של סיפורים. זכרונות של שתיקה. פינה קסומה בה היא לא יושבת היום לאכול צהריים לבד.
ולפעמים אנחנו יושבות בשקט, בלעיסה של כל ביס וביס ורק העיניים נפגשות, הראש מהנהן - אנחנו כאן. ביחד.

בתמונה: חלק מהביחד זה גם לנקות עבור מטופל את כל שפורפורות הצבע שלו מהצבע שהתייבש על מנת שיוכל לעבוד כשירצה בין המפגשים.

19/07/2024

יש מפגשים שאני מביאה איתי חומר פשוט ו(כמעט) יומיומי – גרעיני אבוקדו, משהו כל כך קטן שהופך לכלי טיפול משמעותי מעצם תהליך הגילוף עצמו.

כל גרעין אבוקדו הוא עולם שלם של אפשרויות. כשאנחנו מתחילים לגלף, אנחנו בעצם מתחילים מסע של חקירה. העבודה עם הגרעינים מאפשרת לכל אחת ואחד לבטא את עצמם בצורה חופשית ויצירתית. כל חריטה קטנה חושפת חלק נוסף מהעולם הפנימי שלנו, ומסייעת לנו לגעת במקומות שלא תמיד רואים אותם אבל הם בתוכנו.

אחד האתגרים הגדולים בעבודה עם גילוף הוא החשש מטעויות. לא תמיד התוצאה יוצאת כפי שדמיינו, והפערים בין מה שרצינו למה שיצא יכולים להיות מאכזבים.
אבל כאן קורה גם קסם – כל ״טעות״ היא הזדמנות למשהו חדש.
בתוך המפגש אנחנו בודקים אם אפשר גם לראות את היופי במה שלא יצא מושלם, וכמו לחגוג מבט כזה.
משהו פנימי גדל כשניתן לראות זאת כך, במן הכרה מחודשת שאין באמת "טעויות" – רק יצירות שונות.

במהלך העבודה המשותפת, אנחנו לא רק מגלפים, אלא גם מדברים ומקשיבים. הרגעים האלו של שיחה והשתקפות הם הזדמנות נפלאה. דרך הדיאלוג הפתוח, אנחנו נוגעים בנושאים עמוקים של ההווה ושל זיכרונות וחוויות מהעבר, ומוצאים משמעות חדשה.

גילוף גרעיני אבוקדו (או כל עבודה אמנותית) הוא הרבה יותר מפעילות יצירה – זה מסע של גילוי עצמי, של צמיחה ושל קבלה עצמית. דרך האמנות והליווי הרוחני, אנחנו יכולים לחוות יחד רגעים קסומים של התחברות ושינוי, מציאת כוחות פנימיים ומציאת עוגנים.

התמונות הן לא מתוך מרחב טיפולי

14/06/2024

בת של מטופלת אמרה לי, שביום שאני מגיעה לאמא שלה, כל היום שלה אחרי זה מרגיש אחרת. אולי היא לא יודעת אבל היא נתנה לי מתנה. לא תמיד זה ככה שכל היום משתנה, לפעמים מספיק ששעה אחת או אפילו שחלק ממנה מרגיש שונה.

אני עובדת איתם, עם האמהות והאבות שלנו. אנשים שחיים עם ההזדקנות, עם מחלות. ההורים שלנו שכבר כמעט בכלל לא יוצאים ורוב היום נמצאים בבית.
אני באה אליהם ועובדת איתם ועם היכולות שלהם.
לא עובדת עם הציפיות של הסביבה וגם לא עם הרצונות שלי. אני כולי מכווננת אליהם.

אני רואה לא פעם פער בין מה שהם רוצים לעשות לבין מה שהם מסוגלים לעשות, ואני נמצאת שם לתווך את זה, בהליכה עדינה ובליווי שמודע לקושי לפגוש את זה. אני עוזרת להם לנסות להרגיש שוב את הכוחות שלהם. להרגיש את היכולות שלהם וליצור על ידי זה תחושה של משמעות, של אמונה פנימית חדשה.

המפגשים באמנות מאפשרים לעבוד עם המקומות הנוקשים של הזקנה, עם הקשיים שמתעוררים. מאפשרים לגעת בקונפליקטים פנימיים וחיצוניים, לעבוד עם פחדים וכאבים.
והם לא נשארים לבד. גם אני שם. אני אוהבת לפגוש אנשים ולהיות שם בשבילם.

הנגיעה הזו- זה הלב הפועם של המפגשים.

קליניקה ניידת - מגיעה אליהם הביתה (מאזור צפון השרון ועד זכרון יעקב)

בתמונה: חלק מהחומרים שמסתובבים איתי בין הבתים

18/03/2024

נכנסת אליה הביתה, היא שוכבת במיטה. הפגישות שלנו נערכות כשהיא במיטה. היא לא יכולה כמעט לרדת ולצאת ממנה.
מצב הרוח ירוד והיא רק רוצה לחזור לישון. אני יושבת במרחק שהוא לא קרוב מדיי ולא רחוק מדיי. מחכה. אני מתבוננת לאן העיניים שלה מסתכלות ושואלת, מה את רואה. היא מסתכלת דרך החלון ומתחילה לתאר מה היא רואה.
דרך העיניים שלה החוץ נכנס פנימה.
הצמחים, השמים, הציפור שבדיוק חולפת. ואז רגע של שקט. מקשיבות לצלילים.
דרך האוזניים הצלילים של החוץ נכנסים פנימה.
מטוס חולף בשמיים, ציוץ של ציפור, מכסחת דשא של מישהו, עבודות שיפוץ.
כל דבר כזה מכניס לא רק את החוץ הפיזי אלא גם מכניס סיפור. סיפור שנזכרת בו. והיא מדברת ומספרת, שואלת אם אני מכירה, משתפת. העיניים שלה מנצנצות לרגע, כמו אפשר לשים את הכאב לרגע בצד ומשהו אחר מתחולל בתוכה.
לפעמים זה רק לרגע קטן. וכמה חשוב אותו רגע בו אפשר לנשום, בו אפשר להזכר בדבר אחר שמאפשר ניצוץ.
ואז חתול קופץ על החלון ונכנס פנימה. מבלי שאנחנו יודעות איפה הוא היה ומה הוא עשה. עכשיו הוא פה. והוא נכנס למיטה שלה והיא מלטפת אותו ומספרת כמה הוא רך וכמה נעים לה עכשיו כשהיא מרגישה אותו איתה.
והיא מסתובבת אליי ומחייכת.

בתמונה: נקודות של אור מחלון אחר

08/07/2023

אני נוסעת באוטו ופתאום יש שיר משנות ה-80, אני מגבירה את הווליום ומתחילה לשיר בקול מתלהב ולרקוד ריקוד של נהגת.
פתאום אני שמה לב למבטים של הילדים שלי. ״אמא מה זה השיר הזה??״ ואני עונה: ״מה זאת אומרת?? זה שיר שגדלתי עליו, תקשיבו״
בשנות ה-80 אני הייתי בשנות העשרה שלי, תקופה לא פשוטה עם בליל של זכרונות. ועכשיו, ברגע הזה שמושמע השיר - משהו מתעורר בי. איזו תחושה לא ברורה של התעוררות, הזדקפות, תנועתיות בתוך תוכי. משהו מבקש לזוז בעזרת השירה הזו. וזה לא מובן לי. אז אני מגבירה ושרה למרות המבטים המזועזעים של הילדים שלי.

אני חושבת על האנשים שאני עובדת איתם, מה זה עבורם שמתנגן שיר שהם מכירים מפעם.
מה מתעורר בהם.
זה יכול להיות געגוע שמעורר כאב, או געגוע שמעורר ניצוץ. משהו קורה בגוף ללא שליטתנו.

אני עובדת עם אנשים שלחלקם הדיבור נפגע, אך כשיש שיר שאני שמה שנוגע בעבר שלהם, הם פתאום מצליחים לשיר, עם מילים שלמות או רק תנועת לשון. משהו מתעורר וניצת בתוכם פה ועכשיו.
אני מגלה עולמות שלמים של סיפורים שמגיעים מתוך השמעת שירים.
סיפורים על חברויות, על מפגש ריקודי עם, על התאהבויות ואכזבות, על שיר שחיבר משפחות, על זכרונות של הרדמויות בעזרת שיר ערש של אמא או אבא.
אנחנו מגלים עולמות שלמים גם בתוך קיטועי מילים.

ואני וכל כולי מתמלאת בפליאה מול מי שנמצא מולי ובכל סיפור שמגיע.

בתמונה: אני שרה ביום ההולדת שלי לפני כמה שנים.

האם יש שיר שההורים שלכן אוהבים/אהבו ?
אשמח שתרשמו ואכין מזה פלייליסט של זכרונות.

20/04/2023

אני יושבת עם אישה ניצולת שואה בבית שלה, פגישה כמו בכל שבוע ובפגישה הזו קשה לתת מילים לחוויות שעברה. אני יושבת ומרגישה איך מצד אחד היא רוצה להזיז את כל הזיכרונות הצידה, לשכוח. ומצד שני זה בלתי אפשרי.
אנחנו יושבות ביחד ומולנו על השולחן מונח החימר.
אני בודקת איתה למה היא זקוקה עכשיו. ברגע הזה.
אנחנו מדברות על מקום.
על תחושה של לא להיות לבד.
על פינה בטוחה.
שקט מסביב.
עיניים עצומות ופקוחות לסירוגין.
והידיים עובדות. יוצרות את המקום הזה. והוא שלה. הכוח פה ועכשיו בידיים שלה.
העבודה באמנות מאפשרת לעטוף את עצמינו ברגעים הקשים והכואבים ביותר. הרגעים בהם לא היתה לנו שליטה. מאפשרת לנו להתעטף בתחושות אחרות. בתחושות שאנחנו מבקשים בשביל עצמינו.
והתוצר שנוצר הוא כמו תזכורת לבקשה העמוקה שלנו.
תזכורת לעשייה שלנו.
לכוח הפנימי שלנו.
העבודה אינה משכיחה את העבר,
היא אינה מזיזה את הזכרונות הצידה כאילו לא היו קיימים.
היא מוסיפה ואולי גם משנה את הרגע הנוכחי ומביאה לתודעה תחושות שאין להן לפעמים מילים.

(התמונה לא לקוחה ממפגש טיפולי)

05/04/2023