19/08/2026
כשאני נפגשת עם אנשים שחיים עם דמנציה קורים דברים במרחב המשותף שלנו, שמי שלא נמצא איתנו, לפעמים כבר לא זוכה לפגוש.
בשיחות עם בני המשפחה אני כל כך נזהרת וחושבת על כל משפט שמשתפת על מנת לשמור על האדם איתו אני עובדת בצורה האתית הרחבה ביותר.
ויחד עם זאת אני משתפת.
אני מרגישה שזה מחובתי לשתף קצת מהמפגש, אולי יתגלה צד שלפעמים הסביבה כבר לא מכירה באדם אותו הם כל כך אוהבים.
חלקים שכבר אולי נשכחו או שקשה לפגוש ולראות בחיי היום יום,
צדדים בהם יש גרעין של כח, של חיות, של חיים.
והשיתוף זה על מנת שיצליחו להחזיק בתוכם תמונה רחבה יותר מהצמצום שקיים כיום.
לפעמים תוך כדי מפגש אני מצלמת. מצלמת ידיים עובדות, מצלמת הבעות פנים בזמן עבודה, מצלמת רגעים - קודם כל עבור האדם עצמו אבל גם עבורי.
לאחרונה נפטרה אישה מופלאה ויקרה כל כך שעבדתי איתה לאורך כמה שנים וכשנכנסתי לאלבום שלה, ששמור אצלי, נוכחתי שוב במתנת התיעוד.
תיעוד של רגעים בהם צחוק מופיע, רגעים של ידיים עובדות למרות הכאב הפיזי שכבר לא מאפשר לעשות הכל. רגעים של צבע חי, של מבט מרוכז, רגעים של חיים. רגעים של געגוע.
ועולה בי השאלה האם לשתף את המשפחה או לא.
ומתוך מקום של אהבה, של שמירה על המלווה, שמירה על אתיות גדולה אני בוחרת לשתף את מתנת הזיכרון. מתנה בה היא תמשיך לחיות בתוכם בעוד מובנים ולא רק במובן של כאב וסבל שליוו אותה אלא גם של כוחות שהיו בחדר.
יודעת בתוכי שזה מה שהיתה רוצה (נגענו בנושא הזה גם במפגשים).
יהי זכרה ברוך
מתפללת בכל ליבי שדרכה תהיה מלווה באור ובאהבה
אני אוהבת אותך ❤️
בתמונה: תיעוד של הידיים שלי עובדות (צולם בכנס השנתי של חברוּת Haverut)
