חשבון קל בעמ

28/07/2025

“רק לא הצפירות מחרישות האוזניים. רק לא פיצוצי האגזוז מאופנועים”, זו היתה בקשתו של הלוחם ש’ פגוע הנפש, “זה מחזיר אותי לשדה הקרב”.

הוא אולי חזר מהמלחמה בגופו, אבל משהו מתוכו עדין שם וכל רעש כזה מחזיר אותו לפיצוצים, ליריות, לחרדת המוות ולחברים שנפגעו.

כמו ש’ המתמודד עם פגיעת נפש, יש על פי נתונים שפרסם משרד הביטחון - כבר למעלה מ-10,000 לוחמים רק מהמלחמה הנוכחית. ההנחה היא שבשנים הקרובות יוכרו עוד עשרות אלפי פגועי נפש.

יש למדינה ששלחה אותם לקרב אחריות עליונה לטפל בהם כשהם חוזרים. יש שיפור גדול ביחס ובמענים, אך הדרך עוד ארוכה. עם זאת, גם בידינו יש מה לעשות: פחות צפירות ויותר סבלנות בעמידה בתור עבור מי שאולי מתקשה בכך, למשל.

כשהיינו במשרד התרבות והספורט ביטלנו את מופעי הזיקוקים הרועשים בימי העצמאות. היו רבים שהתנגדו, אבל הנה השינוי התקבל. מתמודדים עם פוסט-טראומה כבר לא צריכים להגיף תריסים, לנעול דלתות, לתקוע אטמים באוזניים, להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה בליל חג העצמאות, עד שרעשי התפוצצות הזיקוקים יסתיימו. עד שהחברה ששלחה אותם לקרב תסיים עם החגיגות שלה – שהן הסיוט שלהם.

בשנים האחרונות, האנשים שגם בזכותם העצמאות מתקיימת, הם כבר לגמרי חלק מהחגיגה.
מתברר, ששינוי בהרגלים, ויתורים קטנים, מעט יותר סובלנות ורגישות יכולים להקל על כאבם של אחרים. זה בידינו.

27/07/2025

50 פרחים בפעימה אחת.

26/07/2025

מה עם עומר?

זה לא המאבק של רונן ואורנה, זה המאבק של כולנו.

את כולם בפעימה אחת עכשיו🎗️

26/07/2025

כְּשֶׁאַתָּה חִוֵּר מִצַּעַר,
מִתְחַפֵּר בִּשְׁתִיקָתְךָ –
תֵּן לִי לְדַבֵּר אֵלֶיךָ
וְלָלֶכֶת בֵּין צְלָלֶיךָ
לִהְיוֹת אִתְּךָ.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ,
לֹא אַחְרִיד אֶת בְּדִידוּתְךָ.
זְהִירָה, כְּמוֹ מְהַסֶּסֶת,
בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד
אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

יֵשׁ בִּי כֹּחַ, יֵשׁ בִּי כֹּחַ.
אַל תָּחוּס עָלַי,
אַל תַּפְרִיעַ לַקּוֹצִים שֶׁלְּךָ
לִשְׂרֹט אֶת רַגְלַי.
כְּשֶׁאַתָּה עָיֵף עַד מָוֶת,
לֹא נִרְדָּם בַּחֲשֵׁכָה,
בְּשָׁעָה שֶׁסִּיּוּטֶיךָ
מְרַדְּפִים חֲלוֹמוֹתֶיךָ –
אֶשָּׁאֵר אִתְּךָ.

עַל יָדְךָ אֲנִי נוֹדֶדֶת
בֵּין שְׁנָתְךָ לִיקִיצָתְךָ,
הַמִּלִּים שֶׁלִּי שְׁבִירוֹת הֵן
וְכַפּוֹת יָדַי קְטַנּוֹת הֵן –
אַךְ הֵן לְצִדְּךָ.

כְּשֶׁאֶרְאֶה, אוֹ כְּשֶׁתֹּאמַר לִי
חֶרֶשׁ, חֲרִישִׁי,
כִּי מֵתֶיךָ מִתְקַבְּצִים –
גַּם אֲנִי אַרְכִּין אֶת רֹאשִׁי.

לֹא אֶשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ,
לֹא אַחְרִיד אֶת בְּדִידוּתְךָ.
זְהִירָה, כְּמוֹ מְהַסֶּסֶת,
בְּאוֹתוֹת חִבָּה וָחֶסֶד
אֲדַבֵּר אִתְּךָ.

במילים שמיטיבות לתאר רגשות והלכי רוח. מהרגע הראשון שפרצה לחיינו
ועד היום מצליחה המשוררת והפזמונאית רחל שפירא. לגעת בנו בלב, ולזכך
את הרגשות שלנו. ואנחנו רוצים לברך אותה ולתת לה את מלוא הכבוד והערכה לרגל יום הולדתה ה 80. והגיעה לגיל גבורות.

מעטים האלבומים, שכמעט כל שיר ושיר בו הופך לסמל של תקופה,
של תחושות שלנו כעם. אלבומה של חוה אלברשטיין, כמו צמח בר",
שיצא בשנת 1975, בדיוק לפני חמישים שנה, הוא אחד כזה. אלבום חד פעמי
עם שירים שאי אפשר לערער על מעמדם בתרבות ובמוזיקה הישראלית.
זה היה אלבום שהכיל בתוכו אסופת שירים שנדמה היה כאילו נכתבו לאומה מדממת, לאנשים שזכו לחזור הביתה אבל חלק מהם עוד נשאר בשדה הקרב, אלו היו .שירים שהצליחו לגעת בלבבות של רבים ושבורים, בתקופה הקשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים.
ואלה שירים שממשיכים לגעת בלבבות שלנו גם היום, בתקופה קשה לא פחות.

באלבום זה ניצבת שלישיית שירים דרמטית שכתבה רחל שפירא: שיר הנושא "כמו צמח בר", "השכם השכם בבוקר" והשיר הפותח את האלבום "אדבר איתך". שבעצם התווה את הדרך בהתמודדות שלנו עם האבל והטראומה הלאומית הכבדה, רחל שפירא, כתבה שיר שהיה מהראשונים להציג במרכזו דמות של גבר אבל, שהשדים והמתים מתכנסים סביבו בלי לתת לו מנוח
והוא נקשר מיד בפצעים שעדיין דיממו, למרות שהכוונה המקורית שלה הייתה תמימה ואישית יותר.

"אני יודעת ש 'אדבר איתך' קיבל את הקישור הזה, אבל האמת היא שזה שיר לאיש בשעת משבר עמוק. הוא מבטא איזה חוסר אונים והוא מודע למגבלה - שלי או של מי שמדברת בשיר הזה - לעזור", אמרה רחל שפירא בכתבה לאתר וואלה לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים,

בשיחה שערכנו עם רחל שפירא. היא הוסיפה לנו עוד על השיר:
"זה אחד השירים הראשונים שכתבתי לחוה אלברשטיין. שהיא זמרת ומבצעת שהנוכחות שלה בחיים המוזיקליים שלי היא באמת מכרעת. הכתיבה שלי בשיר זה הייתה ספונטנית. זה היה אחרי המלחמה. והנושא שמדובר בו זה פגישה והתוודעות להלומי קרב ופציעות נפשיות. אז, ואולי עד היום זה נושא שהיה מאוד מודחק. היום אנחנו יודעים לתת לו שמות וכותרות.
אבל עד היום יש איזו נטייה להתעלם ממנו ולשכוח אותו. וזה עוכר שלווה.
וכל השיר הזה הוא בעצם ניסיון הידברות עם אדם שסובל מזה. ועם הידיעה שלפעמים עם כל הרצון הטוב זה לא תמיד מצליח.
ולאדם כזה השיר הזה נכתב."

"יש בו גם רמז לתסכול ולחוסר האונים שלי כמחברת וכבן אדם שמרגיש חסר אונים. כי מה עושים? יש אמפתיה, יש רצון טוב, והסבל של הצד השני לא נמוג ולא מתפוגג. זה נושא קשה לשיר זמר ופזמון. אבל זה התחבר עם המנגינה שקיבלתי והביצוע של חוה. מבחינות מסוימות 'אדבר איתך' אולי יותר אקטואלי היום מאי פעם. אני אומרת את זה בצער. אני לא הכרתי אז חלק מההגדרות הקליניות. והם התבהרו אצלי לאורך השנים. .והשיר ממש נכתב בבת אחת ידעתי על מה אני רוצה לכתוב. וזה התחבר לי כמעט מאליו."

מי שהלחינה את "אדבר איתך". היא אלונה טוראל ז"ל, אלא שרבים לא יודעים שלשיר הייתה גרסה מוקדמת, שנשכחה עם השנים, וכמעט לא הושמעה.
במקור נכתבו ללחן העדין והמלודי של טוראל. מילים שונות לגמרי.
הסופרת והמשוררת מירה מאיר כתבה על מנגינה זאת את השיר "על שלושה וארבעה", השיר הוקלט בתחילת שנות ה-70. על ידי הצמד "גילה וזיגמן"-
גילה רונן ואברהם זיגמן בעיבוד של שמעון כהן. אבל הוא לא זכה להצלחה
גדולה ולהשמעות

בתחילה יועד השיר לביצוע של חוה אלברשטיין.
שוויתרה עליו בגלל שלא התחברה למילות השיר של מירה מאיר.
אלא שהגלגל הסתובב. וכעבור כמה שנים. אלברשטיין בכל זאת אהבה וזכרה את המנגינה של אלונה טוראל. והחליטה להשתמש במנגינה שכתבה טוראל,
אך לשנות לו את המילים. אז היא פנתה אל רחל שפירא שתכתוב מילים חדשות, והן התלבשו על הלחן באופן מושלם.

"אדבר איתך". הטקסט של רחל שפירא, עטוף בצלילים של אלונה טוראל ובקולה של חוה אלברשטיין. חדר אז. כמו היום לכל לב פצוע וכואב.
בעיבוד של מתי כספי, הקצב הוא איטי ושקט. "זהירה, כמו מהססת",
שרה אלברשטיין וכך גם המוזיקה המלווה אותה, עושה צעד אחר צעד, לא מדלגת. העצב בשיר והרגישות שלו נוכחים מהמילה הראשונה בו עד המילה האחרונה. רחל שפירא הצליחה לבטא ולכתוב בשיר את רחשי הלב של רבים.
שימשו מקור להזדהות בעיני גברים ונשים כאחד, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, השיר הזה היה להם כנחמה. 50 שנה עברו וגם היום אנחנו
כ"כ מזדהים ומתחברים אליו.

לרחל שפירא יש את היכולת לראות את האחר, ולכתוב אותם בשירים נפלאים שחודרים לכל אחד מאיתנו בלב. גילינו זאת כבר מהשיר הראשון שבה
התוודענו אליה. עם "מה אברך". שהפך לשיר זיכרון אולטימטיבי.
ומאז .היא כתבה כמה מהשירים הישראליים היפים ביותר,
נדמה כי לא מעט משיריה שנכתבו לפני עשרות שנים מקבלים רלוונטיות
גם לימים אלו. .הפזמונאית המופלאה, יודעת לתאר עולם פנימי עשיר מתוך השגרה והיום-יום, אחראית לכל כך הרבה קלאסיקות ישראליות שנחקקו בפסקול חיינו, ומה שמייחד אותה מלבד סגנונה המובחן, הוא ששיריה הצליחו לכבוש שוב ושוב גם דורות צעירים יותר של מוזיקאים, שמחדשים את שיריה ומעבירים אותם אותם לקהלים נוספים.

רחל שפירא ידעה לתת לנו בשיריה את המתנות הכי גדולות ואת השמחות הקטנות של ימי החולין.. ועל תרומתה לתרבות הישראלית קיבלה שפירא
את פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי, והיא בעלת עיטור נשיא מדינת ישראל. ואנחנו רוצים לברך אותה בהמון מזל טוב לכבוד יום הולדתה ה 80. ומאחלים לה שפע של בריאות אושר ויצירה. ואומרים לה תודה
על שירים נפלאים שמלווים את חיינו ועיצבו את פס הקול הישראלי.

בתגובה הראשונה תוכלו להאזין לתוכנית שלנו שהוקדשה במיוחד ליוצרת המופלאה. עם מיטב הקלאסיקות היפיפיות שרחל שפירא כתבה כולל
ראיון חגיגי איתה.
Dany Edelson שדרן רדיו.

************************************
קהילת אתם זוכרים את השירים הבית החם של המוזיקה הנוסטלגית
הישראלית.

בהכנת הפוסט נעזרנו בכתבה של נדב מנוחין באתר ואללה משנת 2013 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. ובכתבה של בן שלו בעיתון הארץ 50 שנה לאלבום כמו צמח בר
צילום: משה שי

26/07/2025

העיתונאי קלמן ליבסקינד, איש ההתיישבות והימין, כותב בטורו השבועי היישר אל החרדים, קראו וחזקו:

"הדברים האלה, אחים יקרים, נכתבים אליכם לא כדי לפגוע, לא כדי להקניט וגם לא לשם הוויכוח, אלא מתוך כאב אמיתי. לרגע קל, באמת לרגע קל, אני מבקש להניח בצד את עניין הגיוס שלכם לצה"ל. לא כי הסוגיה הזו איננה חשובה. היא חשובה מאוד, אלא שיש בעיה קודמת, עמוקה וכואבת, חשובה עוד יותר, שסוגיית הגיוס, שניגע בה רק מעט בהמשך, היא רק הקליפה החיצונית שלה. החברה החרדית - בהובלתם של מנהיגיכם הרבניים והפוליטיים – התנתקה מאיתנו לגמרי. בשנתיים האחרונות חווה משפחת העם היהודי את אחת החוויות הקשות שעברו עליה זה עשורים, והאגף שלכם במשפחה לא נמצא איתנו בחוויה הזו. אנחנו חיים כבר תקופה ארוכה בסערה גדולה – של בכי, של כאב, של דאגה, של תקווה ושל תפילה לימים טובים - ומול המציאות הנוראית הזו שלנו בחרתם לכסות את ראשכם בשמיכה, לא לראות, לא לשמוע, לא להרגיש.

כאמור, הניחו בצד את השירות בצה"ל. נניח, רק לצורך הדיון הזה, ששכנעתם שיש לכם בעיה עם הגיוס, ושהמאמצים שלכם להימנע ממנו בכל דרך אינם נובעים מהניתוק שלכם מהמדינה ומאיתנו, אלא מחשש אמיתי לגורלו של עולם התורה. אבל איך זה שגדולי התורה שלכם לא מטריחים את עצמם להגיע לניחומי אבלים אצל משפחות שבניהן מסרו את נפשם גם עבורכם?

לא רוצים להתגייס? אל תתגייסו. אבל לכו לאגף השיקום בתל השומר ושימו יד אוהבת על כתפו של אבא צעיר שאחרי הקרב בג'באליה נותר ללא רגליים. תנו לנו להרגיש שאתם אחים. שאכפת לכם מאיתנו. שלא עזבתם את הבית והשארתם אחריכם חדר ריק. איך יכול להיות שאתם לא מכנסים לפחות פעם בחודש 100 אלף תלמידי ישיבות ברחובה של עיר כדי לקרוע שמיים בתפילות לשלומם של חיילי צה"ל?

אל תילחמו, אנחנו נעשה את זה, רק תאותתו לנו שחשוב לכם להיות חלק מהמשפחה. נניח שהסכמנו שרק הילדים שלנו ילכו לצבא, שרק הבנים שלנו ייפרדו בכל סבב לשלושה חודשים מהאישה וישאירו אותנו עם לילות טרופי שינה, ושרק הנכדים שלנו ייאלצו לנהל שיחות וידיאו מתגעגעות עם אבא, שאחת לזמן מה לובש מדים ונעלם להם. אבל אתם, תנו לנו סימן כדי שנדע שכל זה נוגע בכם. שחשוב לכם מה קורה איתנו. לאן נעלמתם, אחים שלנו? אנחנו רוצים אתכם איתנו. אנחנו צריכים אתכם איתנו. אנחנו לא יכולים בלעדיכם.

תנו לי להניח לכם מראה קטנה מול הפרצוף. אם אין סביבכם, אפילו לא במעגל עשירי, אף אחד שהיה מושא ה"הותר לפרסום"; אם לא מתגוררת בשכונה שלכם אף משפחה שבור ענק נפער בחייה; אם אתם לא מכירים אף אישה צעירה ששלחה את אבי ילדיה הקטנים אל שדה הקרב מתוך הבנה שאין ברירה כי המדינה צריכה, והיום היא אלמנה.

רק דמיינו איזה קידוש ה' היה יכול להיות פה אילו חברי הכנסת שלכם, נציגי יהדות התורה, היו יוזמים בעצמם חוק שיעניק הטבות ללוחמי צה"ל. בלי הליכוד ובלי הציונות הדתית, בלי גנץ ובלי איזנקוט. רק הם. אילו יצחק גולדקנופף היה עומד על דוכן הכנסת, מסביר שאומנם לתפיסתו לבני הישיבות אסור לעזוב את בתי המדרש, אבל משום שלא כולם עושים את זה, הרי שחשוב לו ולציבור שלו להוקיר את חיילי צה"ל, להודות להם, ולסייע להם ולבני משפחותיהם.

אני מודה שבשנתיים האחרונות אני מתקשה לראות צעיר חרדי ברחוב, בדוכן שווארמה או בשוק, בלי לתהות באופן אוטומטי - "בן כמה הוא?", "מה הוא עושה פה?", ו"אם הוא לא יושב בבית המדרש, למה הוא לא בבית חאנון?". סהדי במרומים שאני שונא את המקום הזה שאליו נקלעתי, אבל זה חזק ממני.

כשהבן שלי והחתן שלי חזרו הביתה בשבוע שעבר, אחד מח'אן יונס ואחד מגבול הצפון, וכשחתן אחר שלי התחיל במקביל את הסבב התורן שלו, משאיר בבית אישה ושני קטנטנים, אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. זה עולמי, זה עולמם של השכנים שלי, ושל החברים שלי, ושל בני המשפחה שלי. זה עולמם של המוני ישראלים שהם חלק. ואתם יודעים מה הכי מקומם? שלא אנחנו צריכים לחוש כך. חבר הכנסת משה גפני צריך לחוש כך. בחלומי אני רואה אותו עוצר את רכבו באמצע רחוב ירושלמי הומה, רץ החוצה, אוחז בידו צעיר חרדי המסתובב בחוסר מעש, או צופה במשחק כדורגל בפיצוצייה, מטלטל אותו טלטול הגון, וגוער בו בקולי קולות מול העוברים השבים: "מה שאתה עושה זה חילול השם! אני נלחמתי בוועדות הכנסת כדי שאתה תוכל לשבת ללמוד תורה. אם אתה לא מסוגל לעשות את זה, לך לבקו"ם".

אבל זה בדיוק העניין. גפני וחבריו לא רוצים שאותו צעיר ילך לבקו"ם. גפני וחבריו הם השכפ"ץ של הצעיר הזה, גם אם חייו עוברים עליו בבטלה גמורה. רק השבוע שמעתי את ישי כהן מ"כיכר השבת" מראיין את גפני ואת גולדקנופף ושואל את שניהם אם הם סבורים שמי שלא לומד תורה, רק מי שלא לומד תורה, צריך להתגייס.

לפני כשנה עלה לרשת תיעוד של מפגש בן שמונה דקות בין אל"ם (במיל') ארז אשל למנהיג הציבור הליטאי הרב דוב לנדו. אשל, לבוש מדים, נשק תלוי על כתפו, הניח לרעיון הגיוס ושאל את הרב, "האם אפשר לבקש בעת הזו שכל בחור ילך פעם אחת להלוויה?".

הרב לנדו הזדעזע מהרעיון. "חס ושלום, בחור צריך ללמוד", השיב. אשל לא הרפה. "ולבקר פצוע אחד?". הרב לנדו לא היה מוכן לשמוע גם על זה. "אדם רגיש מאוד, זה יכול להפריע לכל הלימוד, הוא יראה פצוע, הוא לא יכול לחיות אחר כך".

ואתה רואה את המפגש הזה, ונפשך מבקשת להתפוצץ. מסתובבים בינינו אנשים שאיבדו אבא ואח ובן, אנשים שבילו חודשים ארוכים בבתי החולים ולא יוכלו עוד לקום על רגליהם, אנשים שמטה לחמם נשבר, אנשים שנלחמים כדי לשמור על זוגיות שהמלחמה והריחוק הארוך מאיימים לפרק - ומה אנחנו מבקשים מכם נוכח כל זה? כמעט כלום. שתיתנו חיבוק. שתגיעו לזרוק מילה מנחמת או דבר תורה מעודד. רק כדי שנדע שמה שעובר עלינו נוגע בכם. אנחנו מבקשים, והיד שלנו לא פוגשת יד אחות.

צריך להאזין לשיחה הזו כדי להבין כמה עמוק השבר. "אני מאחל שה' יציל אותך", אומר הרב לנדו, מוסיף ש"לימוד התורה זה מה שמגן עליכם", ומסיים, אחרי שנתבקש לתת ברכה, ש"שום פגע רע ושום צרה לא יהיה בכם". לא "אותנו", לא "עלינו", לא "בנו", אלא "אותך", "עליכם", "בכם". כאילו מברך את נציגה של קבוצה אחרת, של צבא אחר.

אני שומע את ח"כ משה גפני ואת האובססיה שלו לציונות הדתית, וברור לי לגמרי על מה היא יושבת. אנחנו, הדתיים לאומיים, בחיינו ובמותנו, מפרקים לחתיכות את האגדה שהוא וחבריו בנו במשך שנים ארוכות, על חוסר היכולת לשלב תורה ועבודה. על ספרא וסיפא שלא יכולים ללכת יחד. הוא רואה את בתי העלמין הצבאיים ואת מחלקות השיקום עמוסים בתלמידי חכמים, הוא רואה את התמונות של לוחמים המנצלים רגע של הפוגה ברפיח כדי ללמוד דף יומי, ומבין שהבלוף שלו לא מחזיק.

בטקסט הנפלא שלו "אחד מן המניין", מספר אבא קובנר על הפעם ההיא, בשבוע הראשון שלו בארץ, שבה עמד ליד הכותל המערבי. "הרגשתי שאיני שייך", העיד על עצמו, עד הרגע שבו משך מישהו בשרוולו וביקש ממנו להצטרף למניין. "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי ביהדות – להיות אחד במניין", כתב. "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה".

ובכן, זהו בדיוק המצב שלנו איתכם, אחים חרדים יקרים. אנחנו תשעה, וזה הרבה, אבל בלעדיכם לחברה הישראלית אין מניין. ואנחנו צריכים אתכם איתנו למניין הזה. מניין להתפתחות, מניין לבנייה, מניין לצמיחה, מניין לחיבור, מניין לשיתוף, וכן, גם מניין לתפילה משותפת לישועה. לבד זה לא ילך."

✨✨ הצטרפו לעמוד שלנו על מנת לצפות בעדויות רבות של אנשי ימין יוצאים נגד התנהלות הממשלה ✨✨

26/07/2025

כה אמר יו”ר יהדות התורה יצחק גולדקנופף: “הכאב שלהם (הציונות הדתית) שיהיה אצלם והכאב שלנו יהיה אצלנו. אל תביא לי את הכאב שלך ותעביר אותו אליי. בוא נחליט שכל אחד עם החבילה שלו”.

החומות שבונה גולדקנופף הן כבר לא רק בפני עמדות אחרות, אלא גם בפני הכאב של אחרים.
שיא של אטימות מול משפחות שאיבדו את היקר מכל, קהילות שנסדקו והמוני ישראלים שמשלמים מחיר עצום במלחמה.

שהרי בחברה אנושית ויהודית מתוקנת שיש בה רגישות וערבות הדדית - הכאב של האחר הוא גם הכאב שלך והמצוקה של הזולת היא גם מצוקתך.

שוב מתברר, שלפעמים אדם יכול להקפיד על ההלכה, להתפלל שלוש תפילות ביום, לחבוש כיפה וציצית, להתפלפל בגמרא - אבל להיות הכי רחוק שאפשר מדרכה של תורה.
מהדרך שביטא גם הרדב”ז (רבי דוד בן זמרא): “אנו רואין את כל ישראל כאילו הם גוף אחד”.

26/07/2025

26/07/2025

ישבנו לקפה עם גדי מוזס.
בחדרים חשוכים ונעולים במשך 482 ימים ובניסיון להחזיק מעמד הוא הרכיב בראשו פלייליסט. הוא שר לעצמו, לפעמים ממש בקול - שירים כדי לשרוד.

השיר הראשון ברשימה תמיד, כך אמר, היה “התקווה”. שוב ושוב הוא שר, בכוונה מלאה ובעוצמה שאולי יכולה להתקיים רק בסיטואציה כזו, את המילים:
“עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ...”.

זעקה ותפילה להיות חופשי.

“לפעמים”, אמר גדי בחיוך, “שרתי בקולי קולות עד שהשומרים-מחבלים שאלו ‘חאג’ מה אתה שר שם?’ והייתי עונה להם ‘זה לא עניינכם’”.

גדי חזר. אבל גם לא חזר. חלק ממנו עדין שם. יש בו כאב עמוק על כל לוחם שנפל או נפצע, ויש בו דאגה עמוקה לאלה שעדין שם וגם כעס על המדינה שטרם השיבה אותם.

גדי מדבר על המחיר הכבד, אבל גם בוחר להחזיק בתקווה ובאמונה שנקום. יאוש זו לא אפשרות מבחינתו.
אבל כדי שנקום, הוא מדגיש, צעד הכרחי הוא שיבת כולם הביתה.