ייעוץ ארגוני רועי ברטל

ייעוץ ארגוני רועי ברטל יועץ ארגוני שמחבר בין אנשים לתוצאות. מלווה מנהלים וצוותים בתהליכי שינוי, פיתוח מנהיגות ושגרות עבודה אפקטיביות – בגישה אנושית, מדויקת ובגובה העיניים.

יועץ ארגוני מומחה בפיתוח וליווי מנהלים, ניהול שינוי ופיתוח צוותים. מלווה ארגונים בתהליכים שמחברים בין אנשים, מטרות ותוצאות — בדיוק, בפשטות ובגובה העיניים.

יש תחושת תסכול שאני פוגש אצל הרבה מנהלים.ות טובים.ות. הם מרגישים.ות שיש פער "לא הוגן" בין המאמץ שהם משקיעים.ות לבין תחוש...
31/05/2026

יש תחושת תסכול שאני פוגש אצל הרבה מנהלים.ות טובים.ות. הם מרגישים.ות שיש פער "לא הוגן" בין המאמץ שהם משקיעים.ות לבין תחושת ההערכה שהם מקבלים מהעובדים.

אבל רגע לפני שקופצים למסקנה שהעובדים "לא בסדר" או "כפויי טובה", שווה לעצור ולהסתכל על שני דברים שקורים, שפחות קשורים לעובדים ויותר למנהל.ת, ומשפיעים על איך העובדים תופסים את הדברים.

**הראשון: העובדים לא חשופים לעבודה שהמנהל.ת עושה מאחורי הקלעים.
הוא.היא מייצג.ת אותם, עורך.ת שיחות, מונע.ת בעיות, נלחם.ת על משאבים, מתעקש.ת לקבל תשובות, מנסה לאשר חריגים, ולעיתים נכנס.ת גם למאבקים שהם בכלל לא רואים.

וכאן מתחילה הבעיה: מבחינתו.ה מדובר בניסיון להזיז הרים, אבל הם לא חשופים לכל זה. מבחינתם, הדברים פשוט... קורים.

**השני, ואולי המורכב יותר: אנשים פחות מעריכים דברים שבאים להם בקלות.
כשהמנהל.ת דואג.ת והפתרונות מגיעים, הם הופכים מהר מאוד לרגילים.
זה כבר לא מאמץ מיוחד אלא שגרה, הבסיס שממנו נגזרות הציפיות.

קצת כמו בבית: האוכל, הכביסה, הקניות, הפרנסה, דורשים מלא אנרגיה, אבל מבחינת הילדים הם מרגישים טבעיים.
וגם עם עובדים. הזמינות בעשר בלילה, צמצום הרעשים מבחוץ, השיחות מול HR ומול מנהל בכיר. גם אם בהתחלה זה היה מעל ומעבר, אחרי כמה זמן זה מתנרמל והופך לציפייה טבעית. לסטנדרט החדש.

זה כמובן הופך למורכב עוד יותר כששני הדברים קורים במקביל:
גם המנהל.ת עושה מעל ומעבר, וגם העובדים לא חשופים למאמץ.
ואז נוצר מצב שוחק במיוחד. המנהל.ת מרגיש.ה שנותן.ת הרבה, העובדים מתייחסים לזה כמובן מאליו, והמאמץ שלא מקבל הכרה הופך לתסכול,
לפעמים גם למרירות. לתחושה של כפיות טובה.

אז מה עושים?
הרי אי אפשר לדרוש הערכה. בדיוק בגלל זה "אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי" הצחיק אותנו בגששים.

אבל כן אפשר לעשות שני דברים:
1. לשתף אותם יותר: להסביר קשיים ואילוצים, לעדכן תוך כדי תנועה. לא כדי לאסוף נקודות, אלא כדי שהצוות יבין מה באמת נדרש כדי שדברים יעבדו.

2. לחשוף אותם יותר: לא לרוץ לפתור ולמנוע מראש כל בעיה. לתת לצוות לפגוש חלק מהקשיים והאילוצים, לנסות לפתור בעצמם בעיות, ולפעמים גם להתמודד עם השלכות.

יותר שיתוף ויותר חשיפה' יעזרו להם להבין טוב יותר את הסביבה הארגונית,
ילמדו אותם לקחת אחריות.
ועל הדרך... הם גם ילמדו להעריך.

למה מנהלים צריכים להיזהר מהשאלה "למה?"זה מאוד מתסכל לגלות שעובד עשה משהו "לא סביר". הוא לא בדק, לא הרים דגל, החמיץ דדליי...
26/05/2026

למה מנהלים צריכים להיזהר מהשאלה "למה?"
זה מאוד מתסכל לגלות שעובד עשה משהו "לא סביר". הוא לא בדק, לא הרים דגל, החמיץ דדליין, או קיבל החלטה שגויה.

המנהל שרוצה לתקן וללמד, לוקח אותו הצידה לשיחה. הוא בא בטוב, חשוב לו להבין כדי שיוכל לתקן ולמנוע את הפעם הבאה.
אבל ברגע שהוא שואל "למה?" הוא מפספס את השיחה.

מבחינת המנהל זו שאלה של בירור. מבחינת העובד זו עלולה להישמע כמו פתיחה של כתב אישום.
אז העובד עושה את מה שרוב האנשים עושים כשהם מרגישים מאוימים:
הוא עובר להגנה.
* "לא הספקתי, אני בעומס מטורף."
* "חשבתי שזה בסדר."
* "לא הבנתי שזה כזה דחוף."
גם אם התשובות נכונות, המטרה שלהן היא לא להבין או לפתור אלא לשרוד את השיחה.

המנהל שמרגיש שהשיחה לא מתקדמת, עובר לתת פתרונות:
"בפעם הבאה תעדכן אותי." "תבדוק לפני שאתה שולח." "אם אתה לא יודע תשאל אותי על הדחיפות."

אלו פתרונות שימושיים, אבל הם לא נוגעים בשורש של הבעיה. שעכשיו מסתתר מתחת לשכבת ההתגוננות.
כי "למה זה קרה?" מייצרת בעיקר הסברים.
והשאלה היותר חשובה היא: "מה עבר לך בראש בזמן אמת?"

לדוגמא נוכל לשאול:
* בין מה למה התלבטת? איך קיבלת את ההחלטה?
* איזה מידע היה לך? איזה מידע היה חסר?
* אילו קשיים עלו אל מול הדדליין? מה היה יכול לעזור?
* על אילו הנחות הסתמכת? איך גיבשת אותן?
זו לא שיחה רכה יותר. זו שיחה מדויקת יותר.

עובד טוב לא תמיד טועה בגלל חוסר אכפתיות. לפעמים הוא פשוט קורא את המציאות אחרת מהמנהל: נותן משקל גבוה מדי ללחץ של לקוח, מניח שעדיף לא להטריד, חושב שמהירות חשובה יותר מדיוק, או לא מזהה שהבעיה כבר מחייבת הסלמה.

אם המנהל נשאר ב־"למה?", הוא עלול לקבל התגוננות.
אם הוא קופץ ישר ל־"מה עושים בפעם הבאה?",
הוא עלול לתת פתרון מוקדם מדי.
אבל אם הוא עוצר להבין איך העובד חשב, הוא לא רק מתקן טעות.
הוא מפתח שיקול דעת.

בגיל 48 עשיתי קאמבק לאומנויות לחימה.כמעט שלוש שנים אחרי, ואחרי עשרות אלפי אגרופים ובעיטות, עדיין מדהים אותי לראות כמה עו...
24/05/2026

בגיל 48 עשיתי קאמבק לאומנויות לחימה.
כמעט שלוש שנים אחרי, ואחרי עשרות אלפי אגרופים ובעיטות, עדיין מדהים אותי לראות כמה עוד יש ללמוד וכמה דברים עדיין צריכים להשתפר.
על פניו זה נראה פשוט. אגרוף ימין, אגרוף שמאל, בעיטה קדימה, בעיטה מהצד. מכניקה בסיסית בסך הכול. אבל בפועל, כמעט בכל אימון מגיע עוד דיוק מהמאמן: תרים את הכתף, סובב יותר את האגן, אל תישען קדימה במכה, צמצם את הפישוק.
ואני מקשיב, מתקן, מתאמן, מרגיש שאני משתפר, ומגיע לאימון הבא ושותה בצמא עוד דיוק. ועוד הערה.

ואני חושב על המנהלים שאני פוגש בסדנאות, שלומדים ומתרגלים מימנויות ניהוליות:
לתת משוב. לנהל שיחה קשה. להציב גבול. להקשיב, בלי למהר לפתור. לנהל התנגדות בלי להילחץ. להישאר מדויק גם כשהמסר לא נעים.
גם שם, על פניו, זה נראה פשוט.
לומדים עקרונות. מבינים את המודל. מתרגלים פעמיים, שלוש. וזה חשוב. חשוב מאוד. אבל הדרך משם לשליטה אמיתית במיומנות... עדיין ארוכה.

כי המציאות מורכבת יותר מהתרגול בכיתה.
וכשהשיחה מתנהלת אחרת מאיך שתכננת, ההרגלים גוברים על מיומנויות לא מלוטשות. ואז חוזרים להסביר יותר מדי, לוותר מהר מדי, להקשיח עמדות, לברוח לפתרון, או לא לשאול שאלה חשובה.

בד"כ הפער בין תחושת המסוגלות לבין רמת המיומנות בפועל, גדול יותר ממה שאנחנו חושבים.
כדי להעריך מיומנות, צריך פרספקטיבה חיצונית שיכולה לזהות חורים שאתה לא רואה בעצמך.
וכדי להטמיע מיומנות חדשה, צריך חזרות. הרבה חזרות.

באומנויות לחימה זה המאמן שמראה לך איפה אתה “מתבלגן” או לא מדויק.
בניהול זה יכול להיות מנהל ישיר, עמית מנוסה, או כל מי שיכול לעזור לך לראות זווית אחרת של השיחה.

בסוף, לא משנה אם זו מיומנות פיזית, קוגניטיבית או רגשית, כדי להשתפר צריך להתאמן. וכדי להטמיע באמת, צריך משוב חיצוני, תיקון, ועוד עשרות, מאות ולפעמים אלפי חזרות.

השבוע מנהל שיתף אותי בתסכול.הוא ניהל שיחת משוב עם עובד, התכונן, הכין דוגמאות, העובד שיתף ושניהם יצאו בתחושה טובה. אבל 3 ...
12/05/2026

השבוע מנהל שיתף אותי בתסכול.
הוא ניהל שיחת משוב עם עובד, התכונן, הכין דוגמאות, העובד שיתף ושניהם יצאו בתחושה טובה. אבל 3 שבועות אחרי? שום דבר לא השתנה.

זה לא הפתיע אותי. מנהלים חושבים שאם שיחת משוב הייתה ברורה, עניינית ומכבדת, המסר עבר ולהם נותר רק לראות איך העובד השתנה.

אבל פה הם טועים, כי ברוב שיחות המשוב, המנהל מבקש מהעובד בקשה גדולה. לשנות דפוס, לקחת יותר אחריות, לשפר שיתוף פעולה, להיות יותר עצמאי או לנהל טוב יותר את הזמן שלו.

אלו לא בקשות טכניות. אלו שינויים מהותיים שנוגעים בהרגלים, תפיסות עבודה, אישיות ואמונות שנבנו לאורך זמן. ושינוי כזה לא קורה ברגע, "רק בגלל שדיברנו עליו" והבנו אחד את השני.

בעבודה עם מנהלים, אני רואה הרבה שיחות משוב טובות שנעצרות בדיוק שם, בתחושה טובה, בהרגשה שיש כיוון משותף.
בתחושה של מנהלים שאחרי שיחה טובה הם עשו את חלקם,
ועכשיו הכדור אצל העובד.
וזו בדיוק הבעיה. כי במציאות של עומס, אילוצים והרגלים,
צריך יותר מכיוון משותף.

כדי לראות שינוי, שני הצדדים צריכים להפשיל שרוולים ולגשת לעבודה.

המנהל צריך לעזור לו לתרגל התנהגות אחרת בעולם האמיתי. לייצר לו הזדמנויות להתנסות. להגדיר מה בדיוק הוא מצפה לראות, לחזק כשהוא מצליח, לדייק כשהוא חוזר לאוטומט.

והעובד צריך להיות מוכן לתרגל גם כשזה לא מרגיש טבעי, להסתכן, להתנסות, ליישם, להיכשל ולהמשיך לתרגל.

כי שיחת משוב לא עושה שינוי.
היא רק מסמנת איפה העבודה מתחילה.

#ניהול #משוב

לפעמים שתי דקות יכולות להיות מועילות יותר משיחה שלמה.באחד הסשנים האחרונים של פיתוח מנהלים, מנהל העלה דילמה על עובד שלו."...
08/05/2026

לפעמים שתי דקות יכולות להיות מועילות יותר משיחה שלמה.
באחד הסשנים האחרונים של פיתוח מנהלים, מנהל העלה דילמה על עובד שלו.
"אני כבר לא יודע מה לעשות איתו", הוא אמר.
"הוא לא מחויב. לא אכפתי. עושה רק מה שמבקשים ממנו.
> "דיברת איתו על זה?"
"בטח שדיברתי איתו, כבר כמה פעמים, אבל שום דבר לא עוזר."
כשהוא ענה אפשר היה לשמוע את התסכול.
כי הוא באמת ניסה. ניסה לדבר, ניסה לתת הזדמנות ועוד אחת ועוד אחת.
ועכשיו הוא מתוסכל, הוא רוצה למצוא פתרון אבל לא באמת מאמין שזה פתיר.

התגובה הטבעית היא לנסות לצלול איתו לבעיה, לנתח, להבין, לחפש דפוסים, סיבות שורש.

אבל משהו בתחושה, תקראו לזה אינטואיציה או אולי ניסיון, כיוון אותי למקום אחר.
במקום לנתח, ביקשתי ממנו לספר לי מה היה בשיחה האחרונה שהייתה ביניהם.
איפה ישבתם? איך פתחת? מה אמרת? מה הוא ענה?

וכשהוא התחיל לספר, בשנייה אחת, הוא חזר אל אותו הרגע.
ולא רק למה שנאמר אלא (ואפילו יותר חשוב) גם לטון, לקצב ולתחושות שלו.

ופתאום, גם בלי להיות שם, אפשר היה לשמוע את הצליל של השיחה.
שבפועל נשמעה יותר כמו הרצאה מאשר שיחה.
זה היה מונולוג עם שאלות רטוריות, שלא באמת נתנו לעובד מקום
ולא פתחו אפשרות להבין משהו חדש.

וזה לא שהוא מנהל לא טוב, “לא קשוב” או “לא רגיש”.
אלא זה שילוב של סיטואציה, הרגל ותפקיד.

ביום יום מנהלים נדרשים להיות משימתיים.
הם מתוגמלים על קצב, החלטיות, ביטחון, נחישות ויכולת לקבל החלטות.
בשגרה זה משרת אותם מצוין.
אבל דווקא בסיטואציה כזו כשצריך לעשות שיחה אמיתית, להבין מה קורה אצל העובד ולהרחיב את נקודת המבט, אותם הרגלים לא משרתים אותם.

אם היינו מתחילים בניתוח עומק של הסיטואציה, מנסים להבין את המוטיבציה של העובד, המחויבות שלו, מה קרה ואיך זה התגלגל אולי היינו מגיעים לתובנות.
אבל היינו מפספסים את הצליל של השיחה.
והצליל הזה פתח חלון, שנתן בתוך שתי דקות מידע חשוב, לא על המה אלא על האיך.
ובמקרה הזה האיך פעל נגד המנהל.

לפעמים לא צריך עוד ניתוח של העובדות. צריך להקשיב רגע לאיך שהשיחה נשמעה.

איך קורה שעובדים טובים לא מצליחים להיקלט?אני רואה שוב ושוב את אותו דפוס בעבודה עם ארגונים. מנהל שנמצא בעומס גבוה, לוחץ ע...
27/04/2026

איך קורה שעובדים טובים לא מצליחים להיקלט?
אני רואה שוב ושוב את אותו דפוס בעבודה עם ארגונים.
מנהל שנמצא בעומס גבוה, לוחץ על ה-HR לגייס כמה שיותר מהר.
ה-HR נרתם, מתאמץ ומגייס עובד מצוין.
שלושה חודשים אחר כך המנהל חוזר מאוכזב ואומר שזה לא עובד, הוא לא מתאים.

בפועל, הבעיה לא הייתה בעובד,
אלא בזה שהמנהל לא הכין קרקע שתאפשר לעובד להצליח.
הוא זרק את העובד למים בלי לתכנן את האיך!
איך הוא נכנס? מי מלמד אותו? מתי המנהל מפנה לו זמן?
מה הציפיות ממנו בשלושים, שישים ותשעים הימים הראשונים?
למי הוא פונה בשאלות? איך מחברים אותו לצוות ולממשקים?
ומתי יושבים לראות איך הוא מתקדם ואיזו תמיכה הוא צריך?

כשעובד נזרק למים בלי הכנה ובלי מערכת תמיכה,
הוא עושה טעויות צפויות של מישהו חדש.
הוא פועל תחת לחץ ורצון להוכיח את עצמו בתנאי אי ודאות,
הוא מרגיש שמה שהוא עושה לא מספיק טוב.
הביטחון שלו נפגע והוא מפתח תסכול שפוגע בביצועים.

המנהל מתאכזב, משדר חוסר שביעות רצון שמוסיף ללחץ,
עד שהוא מגיע למסקנה שהגיוס לא היה נכון,
כשבפועל העובד לא היה יכול להצליח בתנאים שקיבל.

אז לפני ש-HR מאשר את הגיוס הבא,
יש שתי שאלות שחשוב לשאול את המנהל:
* מה הציפיות הריאליות מהעובד ב-30, 60, 90 ימים הראשונים?
* ואיך אתה מתכנן לעזור לו לעמוד בהן?

שתי שאלות שיכולות לחסוך שלושה חודשים ותסכול מיותר לכל הצדדים.

ערב יום העצמאות. הגינה מלאה ילדים שמתרוצצים,  צוחקים, רצים, משתוללים.ליד הספסלים הבחנתי באבא עם ילד, בערך בן שש, שעומד ב...
23/04/2026

ערב יום העצמאות. הגינה מלאה ילדים שמתרוצצים, צוחקים, רצים, משתוללים.
ליד הספסלים הבחנתי באבא עם ילד, בערך בן שש, שעומד במקום ובוהה ברצפה.
"יאללה, לך לשחק עם החברים."
"לא בא לי."
האבא מתעצבן, מרים קצת את הקול.
"מה זאת אומרת לא בא לך? כל הכיתה שלך פה, רצית לשחק איתם."
"לא בא לי. אני רוצה הביתה."
"למה הביתה? אז בשביל מה ירדנו"
העיניים של הילד נמלאו בדמעות.
האבא קפא לרגע. שפת הגוף שלו התרככה, הוא כרע ברך וחיבק את הילד חיבוק חם.
"מתוק שלי, מה קורה? למה אתה עצוב?"
"רציתי לשחק... אבל שנה שעברה קיבלתי מכה ממש חזקה."
עוד חיבוק.
"עכשיו אני מבין. אתה צודק, זה באמת כואב. זה יכול לקרות וזה ממש לא נעים,
אבל זה עובר...
כשמשתוללים יש גם סיכון. אבל אם לא תשתתף תפסיד את כל הכיף, ואחר כך תהיה עצוב שהחמצת."
שתיקה קצרה.
"אתה רוצה לנסות? אני כאן איתך, ואם תקבל מכה, אני אחבק אותך עד שיעבור."
הילד הנהן. בהה עוד קצת בחברים והתחיל להתקדם לעברם לאט.
הם הבחינו בו, רצו אליו, וצ'יק צ'ק הוא נסחף בהתלהבות ששמורה רק לילדים.
כשצפיתי בסצנה וחשבתי על מנהלים שמוצאים את עצמם בדיוק בעמדה של האבא.
הם מגיעים עם רצון טוב, לשנות תהליך, להכניס כלי חדש, להוביל שינוי.
וכמו האבא, כשהם נתקלים בהתנגדות הם חווים תסכול, כעס, תחושה של
"למה הם לא רואים את מה שאני רואה?"
ואז, גם הם נוטים להסלמה ולהידוק שליטה.
ומכיוון שעובדים (בד"כ) לא בוכים... הם לא רואים שההתנגדות היא לא דווקא לשינוי הנוכחי, אלא למשהו אחר שנמצא מתחת.
לתחושה מרה שנשארה משינוי קודם.
לזיכרון של תהליך שהבטיחו שייקל ובפועל העמיס.
או לחשש לא מדובר מאיך השינוי ישפיע עליהם באופן אישי.
וככל שהמנהל מסביר יותר, דוחף יותר, התנגדות רגשית רק מתחזקת יותר.
בפועל מה שיכול לעזור זה בדיוק מה שעשה האבא.
לעצור, לשאול, להקשיב למה שבאמת עומד מאחורי ההתנגדות.
להכיר בו, לתת לו מקום, להכיר בסיכון שקיים.
ואז לתרגם אותו לצעד קטן ובטוח קדימה, במקום לקפיצה גדולה.
כי התנגדות היא לא תמיד למה שנראה.
לעיתים היא נעוצה בצלקות שנגרמו בפעם הקודמת.

Address

Petah Tikva

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when ייעוץ ארגוני רועי ברטל posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to ייעוץ ארגוני רועי ברטל:

Share