10/04/2026
"אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁהָעֶרֶב
עֶרֶב חַג."
(מתוך שיר לערב חג.
מילים: תרצה אתר ; לחן: יעקב הולנדר)
ביום שני בערב ישבנו לראות "שיר אחד".
את הפרק על השיר הזה.
שיר שהוא חלק מפסקול ישראלי.
כזה שלא צריך להתאמץ לזכור, הוא פשוט שם.
אם תזמזמו אותו רגע, סביר להניח שתיזכרו.
בחרנו את הפרק הזה אקראית.
בזמן שצפינו, זה עוד היה “רק שיר”.
יום למחרת כבר היה ערב חג שני של פסח.
בתוך מציאות של מלחמה,
של לילות טרוטי שינה,
של ניסיון להבין איזה יום היום בכלל,
השורה הזו קיבלה משמעות אחרת.
“אתה בוודאי לא יודע…”
ופתאום, שוב, גם אנחנו לא ממש יודעים.
*
כתבתי בראש שלי פוסט אחר.
על איך מתפקדים בתוך אי-ודאות.
על איך מחזיקים שגרה כשאין באמת שגרה.
ואז – הפסקת אש.
ובבת אחת, בחלק מהמקומות,
משהו כמו שגרה חוזר.
מסגרות נפתחות.
פגישות חוזרות ליומן.
יש אפילו רגעים של נשימה.
אבל דווקא שם,
אני פוגשת משהו אחר.
הגוף לא ממהר להירגע.
הנפש לא עוברת מצב בלחיצת כפתור.
ואצל חלק מהאנשים והמנהלים שאני מלווה,
במיוחד בקווי העימות, שום דבר לא באמת נרגע.
רק נהיה מורכב יותר.
זה שם אותנו בתוך מציאות אחרת:
לא רק אי־ודאות,
אלא מעברים חדים בין מצבים.
בין דריכות להרפיה,
בין חירום לשגרה,
בין ניסיון לשלוט לבין ההבנה שאין שליטה מלאה.
והמעברים האלה
הם בפני עצמם אתגר מנהיגותי.
כי אנחנו רגילים לנהל מצבים.
פחות רגילים לנהל מעברים וביחוד חדים.
אז אולי המוקד עכשיו הוא לא רק איך מתפקדים בחירום,
או איך חוזרים לשגרה,
אלא איך מחזיקים את התנודתיות הזו
מבלי לאבד את האנשים שבפנים.
כמה עוגנים שעוזרים בתוך זה:
• לא למהר “לחזור לשגרה”
• לקרוא למה שקורה בשם
• להחזיק גמישות אמיתית
• לשים לב לאנרגיה, לא רק למשימות
• לחזור לערכים כעוגן יציב
אולי הכי חשוב:
אנחנו לא שולטים במצב., אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך נפגוש אותו.
כמנהלים.
כצוותים.
כבני אדם.
***
בתוך הזמן הזה, אני ממשיכה להזכיר, לעצמי ולאחרים,
שארגונים הם קודם כל אנשים.
זה לא זמן לנהל רק תהליכים,
אלא להיות שם עבור האנשים שלנו.
ואולי זו בדיוק ההזמנה להגדיר מחדש מהי מנהיגות.
אני מרגישה שהשאלות האלה לא רק מקצועיות עבורי בתקופה הזו,
הן גם אנושיות מאוד.
איך את.ה פוגש.ת את המעברים האלה אצלך ?
