05/07/2024
לפעמים המציאות עולה על גדותיה. ככה זה מרגיש עכשיו כבר תקופה ארוכה מידי. ובמקום להוריד הילוך השבוע העליתי אותו למקסימום - זה עבד מעולה עד הרגע שבו נשרפו המנועים וכל המערכות ציווי לנוח.
בחמישי שעבר עוד הספקתי לסייע לשלושה רכבים (להניע משאית, ורכב של אישה בשיא החום, ולפתוח רכב נעול)
בשישי - קצתי בחמש וחצי בבוקר כדי להעביר הרצאה בפסטיבל 'האהל האדום' ביער הפיות בבית אורן. בדרך, כשניווטתי ה-Waze התריע בפני ש'משהו השתבש' - משהו השתבש עניתי לו? אתה צוחק? הכל כמעט השתבש..... וזמן מומשך מדי.
כשחזרתי בשבע בערב, אחרי יום מלא נתינה ומפגשים ומרגש להפליא, חולמת על מנוחה אחרי שבוע מלא עשייה, הסעתי את ילדי לדשא הגדול של חדר האוכל. משהו רמז לי להשאר איתם הפעם, אך הרגעתי את עצמי שרעש המטוסים בשמים, זה שכל כך קבוע כאן כבר, הוא כמו תמיד. עוד לא הספקתי לכוון את האוטו לחניה ליד הבית כשקול אזעקה אדיר חתך את השמים.
הילדים בדשא של חדר האוכל, ואני נוסעת אליהם כפי שהבטחתי אחרי אחת האזעקות הקודמות, מתפללת שלא יקרה לי כלום - למענם.
מגיעה למקלט. יום שישי - אוכלוסיית הקיבוץ על כל גווניה שם - סבתות וסבים, הורים, נוער, ילדים ותינוקות. וגם הפחד וחווית חוסר האונים וגם חיים וצחוק וכל מה שהוא בתוך קהילה וחיים. דקות ארוכות וכשמתחילים לצאת 2 קולות נפץ אדירים מפלחים את ערב השישי והמקלט מתמלא מחדש. אני מארגנת לילדים משחקים כדי להזרים את החומרים הטובים למוח ולפזר את המוצדקים אך הפחות מוצלחים. מחבקת את מי שזקוק/ה עוזרת איפה שיכולה - לאחרים וגם לעצמי.
בבית הפרטי שלי כשלאחד היהלומים מתנפצת כוס השוקו - התקף חרדה שהיה אצור בתוך הגוף יוצא. הגוף שלי סופג. אני מכילה וסופגת.
למחרת שבת - לומדת למבחן בניתוח דוחות כספים אורזת ונוסעת בלילה מאוחר למרכז. מתכננת לישון עד מאוחר כדי להפיג את המתח.
בראשון על הבוקר יהלום אחר עם התקף חרדה - אני שם איתו מרחוק - הוא משחרר ומוחזק - אני סופגת. הגוף שלי מחזיק כמויות מתח שאי אפשר.
בארבע אני ניגשת למבחן. ברגע מסויים המוח כבר לא מסוגל. אני כותבת את המשואות הנחוצות אך לא יכולה לחבר - אני מסתכלת על הנתונים והם מסתכלים עלי חזרה. ככה (:
בשני אני מטפלת בקליניקה בשפיים. תודה על הזכות. הדרך חזרה לעברון לוקחת מעל 4 שעות. בדרך אני זוכה לתקן פנ'צר לזוג מבוגר שלוקח את שמי ושם אמא שלי כדי לברך אותי בבית הכנסת. זה ממלא אותי הכרת תודה.
בשלישי אני מרצה לגימלאים המופלאים של כפר ורדים ומטפלת.
ברביעי אני זוכה לטפל עוד 2 טיפולים אבל גם מרגישה שכבר לא מצליחה לדבר בלי שיצאו לי דמעות - הכל קצת יותר מדי לגוף ולנפש. אני קובעת עיסוי למחר כדי לעזור לעצמי לפרוק את המתח שנאגר בכל הגוף ובמיוחד ברגלים.
את בוקר יום חמישי אני מתכננת להעניק לעצמי לזמן מנוחה ומפגש איתי. קצת לפני אחת עשרה אני אורזת תיק לבריכה עם ספר ובגד ים - ובאחת עשרה ורבע , רגע לפני שאני עולה על מיטת הטיפולים עוברת לי המחשבה בראש ' שרק לא תיהיה אזעקה' - אני חייבת רגע לפרוק ולנוח.
בדיוק 10 דקות אח"כ מחרידה אזעקה את השמים ורגע אחריה עוד אחת.
אני רצה לילדים שלי - כפי שהבטחתי - בשהות ממושכת מאד (מעל חצי שעה) בממ"ד עם עשרות ילדים מופלאים ואמיצים - אני מארגנת משחקים ושירים, מחבקת את ילדי ואת מי שזקוק/ה משתדלת להקל ולהביא טוב.
אח"כ הולכת להשלים את העיסוי המופלא שכבר לא מספיק כדי לפרוק את כל המתח - ואז עם ילדי בבית - כל אחד/ת מאיתנו בתוך חיבוק וגם עם קושי פורק את הבכי ואת המתח המצטבר, קופץ/ת ומרגיע/ה מ/לכל רעש.
אני מסתכלת על השבוע הזה - עשיתי בו המון דברים נפלאים, קרו יותר מדי דברים שהשתבשו לי ולנו. אני מתפקדת ומבורכת, הילדים מוחזקים, הגוף נפש שלי - עייף מאד ומאד קשה לי.
כאן בצפון, המתח הוא בלתי נסבל, עוד עסקים נסגרים כל שבוע, עוד אנשים מפרסמים שהבית שלהם מתפנה (בלי לפרסם סיבה ובלי לפרט עם זה לשכרה או מכירה - כי גם ככה זה קשה להודות ביננו לבין עצמנו). יש כאן דעיכה שקטה, או התמודדות נסתרת, של כאלו שהבינו ומשלמים את המחיר.
הכאב, העצב, המתח - הוא של המעגלים הכללים ואזורים והישובים - הרוב מתחת לפני השטח, מסתתר בתוך הבתים, בין מה שלא נאמר, בין אלו שמתאמצים להחזיק מעמד.
אין לי ספק שיום אחד זה יגמר והשמש תזרח - בינתיים אני מחוייבת לשמור על הילדים שלי ועלי - שנצא ואצא במינימום מחירים עתידים של גוף ונפש. בא לי שתדעו שאני מצליחה וגם בא לי שתדעו שזה מאד מאד מאומץ ושאני מייחלת בכל ליבי לשלום ולטוב ולהנהגות ראויות ורואות בכל מקום שמישהם קיבלו סמכות להיות אמונים על חיינו, משאביינו ושלומנו.
@ואמן שיחזרו כולן וכולם ושנחזור אנחנו.
שבת שלום
