26/02/2023
על אומץ ומשחקי אומץ
מה שלמדתי מאבא, אמא והחיים עצמם
גדלתי עם שני הורים שונים לגמרי. שונים במזג, בסגנון ההורות שלהם ובתפיסת
העולם הפוליטית והחברתית שלהם.
מצד אחד אמא- דור שמיני בארץ, "ילדת בית"ר" שגדלה על זבוטינסקי, בגין וחירות. שהפכה למחנכת, מרצה וחוקרת בעלת שם בתחום החינוך.
מצד שני אבא- שעלה עם משפחתו מבולגריה אחרי חוויות לא קלות שכללו את כל הפסיפס האנטישמי הידוע. ציוני שהיה שמאל של השמאל ( שקל להצטרף למרצ בתחילת דרכה) שהיה אל"מ בצבא והפך לראש מנהל חינוך ירושלים בתקופה מאתגרת ובעלת משמעות.
הפוליטיקה נכחה בבית שלנו בכל רכיב ורכיב של החיים.
במיוחד אני זוכר את ארוחות השישי הסוערות, שבהם היו וויכוחים נוקבים וקשים על כל מאורעות אותו שבוע. כל צד מציג את הטיעונים שלו בלהט, בדאגה ובביטחון. כל אחד מאמין שהדרך של המנהיג שלו/שלה מובילה אותנו למקום טוב יותר.
מה שייחד את שניהם מעוד וויכוח בין צד שלא מעוניין לשמוע לצד אחר שלא מעוניין להקשיב, היו שני דברים:
1. כבוד הדדי רב אחד לשני
2. כבוד לאמת ולעובדות
הוויכוחים, סוערים ככל שהיו, היו גם מעניינים, מתפתחים, לעתים עם הצטלבויות של הסכמה וחיבור, לעתים דמו לשני קווים מקבילים.
כמי שגדל כבן יחיד, זו הייתה חווית החיים שלי. שנים אח"כ, בשיחות שישי עם בנות זוג, לא לגמרי הצלחתי להבין למה המשפחות שלהן מנהלות ארוחות שישי עם שיחות על יין, נסיעות לחו"ל וכמה זמן לוקח להגיע למדינה כזו או אחרת. בהתנשאות לא מבוטלת לגילאי ה-20 אפילו המצאתי שם קוד לסוג השיח הזה: "הטיסה לניו יורק"
הוויכוחים הפוליטיים בבית משני אנשים רציניים שאני אוהב ומעריך לימדו אותי כמה לקחים חשובים:
1. לאף אדם, תנועה או תפיסת עולם אין בעלות על האמת, החוכמה או הצדק
2. כל אדם באשר הוא אדם ראוי לכבוד, להקשבה, ולהבנה איך ניתן לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלו
3.כאשר חוקרים עמוק מספיק מכל צד, מגלים יסודות של הסכמה עמוקה ומחלוקת עמוקה, שלובים יחדיו .
אריסטו הגדיר את האומץ כנקודת אמצע בין פחדנות לבין פזיזות. על הציר הזה הוא גם תיאר גישה שאני קורא לה משחקי אומץ. אנשים שמחקים את מה שהם חושבים שהוא אמיץ. אבל היעדר האומץ שלהם נובע מכך שהם לא באמת משלמים מחיר על המשחק הזה. הם בעיקר מקבלים מחיאות כפיים.
בימים הנוראיים שאנחנו נמצאים בהם היום כמדינה, אף צד לא נראה כרגע כמי שמוכן להפגין התנהגות אמיצה. צד אחד מדבר גבוהה גבוהה על קץ הדמוקרטיה. צד שני מדבר באותה גבהות לב על החזרת הדמוקרטיה. כל צד מדבר בבוז ובתיעוב על הצד השני.
ברגעים כאלה (ולא רק כאלה) חשוב שנזכיר לעצמנו ולמנהיגים שלנו שגם מתינות היא אומץ.
במיוחד המתינות שמוכנה לשלם מחירים על היכולת להקשיב לשני הצדדים.
האיש האמיץ ביותר בחדר הוא בדר"כ זה שכל השאר סוקלים. כרגע זה נשיא המדינה שלנו.
הוא זקוק לנו. שאנחנו כציבור נמתן את השיח שלנו. החשש (ואפילו החרדה) של הצד השמאלי מובן לחלוטין. התסכול העמוק של הצד הימני שבעבע לאורך שנים מובן גם כן.
להיות אמיץ ברגעים האלה, בעיניי, הוא להוריד את הטונים אחד כלפי השני, לא למחוא כפיים לפוסטים/אמירות/פעולות שמשפילות אזרחים אחרים שלא חושבים כמונו.
לכל אחד מאיתנו יש את היכולת, בבית שלו, בקבוצות הווטסאפ שלו, ברשת החברתית, עם חברים וקולגות. להוריד אוקטבה, להקשיב, לנסות להבין.
כבר הבנו שרוב המנהיגים שלנו פחדנים.
אז בואו ננצל את זה. נגרום להם לפחד מלהבעיר עוד את המדורה.
כשכל אמירה מימין ומשמאל שמנגחת את הצד השני תיתקל בהתנגדות גורפת וכל ניסיון לגדף צד אחר כלא שפוי, לא מוסרי או לא חכם יגרום לאיבוד תמיכה,
נוכל לממש את הדמוקרטיה שלנו באמת.
כעם אחד, עם גורל משותף.
האומץ להיות לב
