24/01/2026
איך עריכה לשונית מסכסכת בין אנשים?
- ״אני בבית משפחת ענבר״.
- ״התוכנית שבה את עוזבת את בעלך המניאק״.
- ״תקשיבי, הטלפון ממנו בוצע אחד הטוקבקים האלימים נמצא עכשיו בבית המשפחה״.
- ״אמיר מג'אר, השוטר שלכם, הוא זה ששתל לי את זה במוסך״.
(מתוך סדרת הדרמה יאפא, כאן 11)
למה הדמויות בתמונה עומדות עם הגב זו לזו? למה הן נראות כועסות, מרוחקות? למה הן עומדות על רצפת לוח שחמט בחדר ריק, קר ומנוכר?
כי עריכה לשונית ניסחה להם את הדיבור בשחור-לבן, בשפה שמתאימה לכתיבה עיונית.
אנשים שעובדים ביחד, שמכירים זה את זה או מדברים ביניהם בשיחה סתמית – לא מדברים בסמיכויות ("בית משפחת ענבר", "בית המשפחה"), או במשפטי זיקה ("הטלפון ממנו בוצע", "התוכנית שבה") או במשפטי ייחוד עם הדגשה רטורית ("הוא זה ששתל לי את זה במוסך").
האקדמיה ללשון לא קבעה כללים לדיאלוגים או לשפה המבוססת על סגנון. ברגע שעריכה לשונית נצמדת לכללים שמעולם לא נכתבו ליצירות, האמינות נשברת. הדמויות הופכות לכלים על לוח שחמט, לא דמויות אמיתיות עם רצונות, מניעים ורגשות.
כך עריכה לשונית, הפועלת במנותק משיקולים ספרותיים, הופכת למפעילת בובות בתיאטרון. היא מדברת במקומן, מסדרת להן את המשפטים, ואט אט מרחיקה אותן זו מזו, ובמקביל מרחיקה אותן מהקוראים.
איך פותרים את המרחק המלאכותי?
עריכה לשונית בפרוזה חייבת להיות משולבת בעריכה ספרותית ולהיעשות בידי עורכת שהיא גם עורכת ספרותית וגם עורכת לשונית, עורכת המונחית משיקולים ספרותיים, דרמטיים ונרטיביים, ובצידם מודעות לשונית לנושאים הכרחיים.
אז בואו, תסתובבו, תעמדו פנים אל פנים, ותגידו:
- ״אני בבית של משפחת ענבר״.
- [המאהב לאישה הנשואה, ששאלה: "איזה תוכנית?"]: ״שאת עוזבת את בעלך המניאק״.
- [החוקר שמתקשר לבלשית שנמצאת בבית משפחתה של בחורה שנרצחה, מתייחס לסרטון שיצרה]: ״תקשיבי, אחד מהטוקבקים האלימים יצא מטלפון בבית של המשפחה הזאת".
- [אחרי שהגבר הואשם שירה מאקדח שנמצא במוסך שלו]: ״זה השוטר שלכם שתל את זה במוסך״.
ועכשיו תצאו מהחדר הזה. הוא לא מתאים לדרמה או פרוזה.
