18/10/2021
על שכבות של אהבות:
כששאל אותי קולגה יקר, מה אני חושבת על האקסלוסיביות של האהבה הרומנטית...
נמנעתי מלענות כמה ימים...
ואז החלטתי לשאול קולגה נוסף את אותה השאלה שנשאלתי..
תשובתו הפתיעה בהקריאו לי את מילות השיר:
// אנשים נגמרים, אבל לא האהבה // נועם חורב
פעם היתה לי נטיה כזאת לחשוב שכשאנחנו נפרדים מבנאדם – האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט לאט ונעלמת.
אולי מגיעה למקום הנסתר הזה, שאליו מגיעים המפתחות שאיבדנו והגרביים התועים.
בזמן האחרון אני מתחיל להבין שהאהבה לא מתאדה. לא מתה. לא נעלמת. היא פשוט מחליפה צורה וממשיכה לחיות בתוכנו.
כל ניסיון שלנו להשתיק אותה, לקצץ לה את הכנפיים או להעלים אותה – מיותר.
אהבה היא לא חלב, אין לה תאריך תפוגה שבו אנחנו פשוט מוציאים אותה מתוכנו, וזורקים לפח.
היא נשמרת ונשארת – במי שאנחנו, בזכרונות שלנו, בכאבים שלנו, בשריטות שלנו, ובעיקר בגעגועים.
בתוך הלב הקטן שלנו, במרתף אפל, על מדפים צרים, מסודרות צנצנות עם כל האהבות הישנות שלנו. הן מונחות שם, שלוות, שלמות עם עצמן, ומדי פעם, כשאנחנו עולים על גדותינו מגעגועים – אנחנו רשאים להדליק את האור, לגשת לאחת הצנצנות ולפתוח אותה.
אנחנו עוצמים עיניים ונלקחים, מחדש, לכל רגע קטן שהאהבה הזאת ספוגה בו. לריח. לצבע. למבט.
העיר שלנו, גם היא, הופכת להיות אנדרטה לאהבה שלנו. הנה בית הקפה שבו היה לנו דייט ראשון. הנה הדירה הראשונה שגרנו בה. הנה הבר שבו השתכרנו באיזה לילה ורצנו בלי בגדים לים. הנה המרפסת שעליה ישבנו כשבחרנו שמות לילדים. הנה הספסל שבו שברת לי את הלב.
פעם היתה לי נטיה כזאת לחשוב שכשאנחנו נפרדים מבנאדם – האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט לאט ונעלמת. היום אני מבין שהאהבה נשארת. נשארת אחרי שהדמעות נגמרות. אחרי שהמילים נגמרות. אחרי שהאנשים נגמרים.
כל בנאדם שאהבנו – חי בתוכנו, בין הדפים המצהיבים של הזמן, והופך להיות חלק ממי שאנחנו, לתמיד.
ואם לבנאדם יש מזל, הוא מוצא אהבה, אחת ויחידה, שלא יורדת למרתף האפל שבלבו, שלא נכנסת לצנצנת, שלא מסודרת עם שאר האהבות הישנות על מדפים צרים, והיא חיה בתוכו, לאור יום, משוטטת בין החדרים, והוא לא צריך לרדת אליה בחושך כשהוא נקרע מגעגועים, כי היא שם, איתו, כל הזמן.
הקשבתי
נוצרה בי הבנה נוספת..
אז לא רק ששיתפתי את שואל השאלה..בוחרת לשתף
את כולם, כמצפן למחשבה...
🧡💜🧡💜
