14/06/2026
המילה “ביקורת” מעוררת אצל רובנו כיווץ.
אנחנו שומעים אותה,
ומיד משהו בתוכנו מתכונן להתגונן,
להסביר, להצטדק או להיעלב.
אבל אולי ביקורת היא לא הבעיה.
אולי השאלה היא מה אנחנו עושים איתה.
אפשר לקחת ביקורת כמכה.
ואפשר לקחת אותה כמראה.
יש ביקורת שמכווצת אותנו
ומעלה בנו רגשות קשים.
בלשון הקבלה קיים המושג “שמץ מינהו"
הרעיון שמה שמפעיל אותנו מאוד אצל האחר,
עשוי להתקיים גם בתוכנו, אפילו במידה קטנה.
לכן, אם ביקורת מכווצת אותי,
אולי כדאי לעצור רגע לפני האוטומט ולשאול:
למה דווקא זה נגע בי כל כך?
מה מתוך הדברים שנאמרו באמת שייך לי?
האם יש בזה משהו שיכול לעזור לי לגדול?
והאם מה שנאמר לי באמת מגדיר את הערך שלי כאדם?
ויש גם ביקורת שיכולה לדייק אותנו.
לעזור לנו לראות משהו שלא ראינו.
לפתוח פתח ללמידה, לשינוי ולצמיחה.
כי ביקורת על התנהגות אינה ביקורת על מהות.
זה שמישהו העיר לי על משהו שעשיתי,
לא אומר שמשהו בי לא בסדר.
החוכמה היא לדעת להקשיב לה
בלי לאבד את הערך העצמי שלנו.
כמאמנת רגשית, אני מאמינה
שהשאלה החשובה ביותר היא לא “מי צודק?”,
אלא מה אני בוחרת לעשות עם מה שנאמר לי.
האם אני הופכת את זה לעוד לבנה בחומת ההגנה שלי,
או לחלון קטן שדרכו אפשר ללמוד, להשתנות ולצמוח?
במה אתם בוחרים?
