31/03/2026
2 אזעקות באמצע הזום.
אתמול הרצתי בהתנדבות למודיעי הנפגעים, הסמב"צים ומנהלי האירוע של גזרת תל אביב בפיקוד העורף.
אלה האנשים שעושים את העבודה הכי קשה שיש. שמודיעים למשפחות על נפילת קרוביהם.
שמלווים משפחות שכולות. שמנהלים משברים.
באמצע ההרצאה - אזעקה.
כולנו ירדו למקלט. חיכינו. חזרנו. המשכנו.
עוד כמה דקות, ועוד אזעקה.
שוב ירדנו. שוב חיכינו. שוב חזרנו.
והמשכנו.
והרגשתי את האירוניה.
אני מדברת איתם על חוסן, על המשכיות, על איך ממשיכים כשהכל קורס.
ובאמצע ההרצאה, המציאות מדגימה בדיוק את זה.
אנחנו לא מפסיקים.
לא כי זה קל. לא כי זה נעים. אלא כי זו המציאות שלנו עכשיו.
הלא נורמלי הופך לנורמלי. אנחנו יורדים למקלט, עולים, וממשיכים.
זה מה שהאנשים האלה עושים כל יום.
ממשיכים להוביל, לתמוך, ללוות - גם כשהכל רועד.
זה לא סיפור גבורה.
זה סיפור על המשכיות.
על זה שאנחנו ממשיכים לחיות, לעבוד, ללמד, לתת.
גם כשהכל נעצר.
