07/04/2023
תפיסת המציאות, החיים במטריקס
אנחנו בטוחים שאנחנו תופסים את המציאות כפי שהיא ובצורה אובייקטיבית. האמנם?
המח, לטעמי, הוא האיבר הכי אומלל בגוף. הוא נמצא בתוך קופסא אטומה וחשוכה שנקראת "גולגולת". אין לו קשר ישיר עם המציאות, והוא זה אשר צריך להחליט מה נחשוב, איך נרגיש, איך נגיב, מה אנחנו אמורים לעשות ממש ברגע זה, וכל זאת, כאמור, בלי שיהיה לו מושג מה קורה מחוץ לקופסה האטומה.
יש לו עזרים. אחד מהם נקרא - חמשת החושים. לכאורה, אותם חושים מעבירים בצורה אובייקטיבית את כל המציאות, כפי שהיא, בלי כחל וסרק. אבדוק, עבורכם, האם החושים אכן מעבירים את כל המידע ובצורה נכונה, למח:
חוש הראייה
זה החוש הכי מהיר, אשר קולט את הכי הרבה פרטים. אנחנו כל כך סומכים על חוש הראייה עד כי אנחנו מעדיפים להיות חרשים, אילמים ולא להיות עיוורים.
שדה הראייה שלנו הוא 120 מעלות. לרוחב, כלומר, אנחנו רואים רק 1/3 מהמציאות מבחינה אופקית, מבחינה אנכית זה גרוע עוד יותר - רק 100 מעלת.
כלומר, העין מעבירה פחות מ-1/3 ממה שקורה במציאות, והמח בטוח שהוא מקבל 100 אחוזים מבחינת ראייה.
חוש השמיעה
אני יודע, יש הרבה אנשים, שבטוחים שיש להם חלוקת קשב והם מסוגלים לשמוע קולות רבים בבת אחת. זו אגדה אורבנית. אין אפשרות, פיזית, להתרכז ב-2 קולות בבת אחת. יש אפשרות להתרכז חלקית במספר קולות, ואז, כאשר קול מסויים תופס את תשומת לבנו - אנחנו ממקדים בו את כל הקשב, ופשוט לא שומעים את שאר הקולות.
לכן אנשים רבים כשהאחד אומר "אבל אמרתי לך!" והשני עונה לו "ממש לא!!!", ושניהם צודקים. האחד אכן אמר, אבל לא הבחין שכאשר הוא אמר את המילים שלו, האחר היה מרוכז בדברים אחרים והוא, אכן, פיזית, לא שמע את מה שנאמר לו.
חוש המישוש
יש אנשים שרגישים למגע. רגישים למגע של מרקם מסויים או של אנשים, ולכן, החוש הזה מעביר אמת סובייקטיבית לגבי המציאות, בהתאם לנעימות המגע.
חוש טעם וריח
איחדתי את שניהם, כי אלה חושים סובייקטיבית לחלוטין. מספיק שאשאל, מי אוהב לאכול או להריח גויאבה, כדי שכמעט חצי יצביעו וחצי יסתכלו עלי בגועל.
אם אסכם את החושים, אזי החושים מעבירים (במידה והם תקינים, ואין בעיות ראייה/שמיעה/טעם/ריח) רק חלק מהמציאות שסביבנו, ואת הרוב, הם מעבירים בצורה סובייקטיבית.
וזה החלק הקל…
המח לא מסוגל לקלוט יותר מ-5–9 נתונים בבת אחת. החושים מעבירים בסביבות 2 מיליון נתונים בבת אחת רוב הזמן (תלוי האם נמצאים בחדר או בחוץ), ובכדי לתפקד הוא חייב לסנן את כל הנתונים מ-2 מיליון נתונים ל5–9 בלבד (יש האומרים כי יכולת המח לעיבוד נתונים ירדה ל-5–7, בשל המדיות השונות).
איך הוא עושה את זה? בעזרת מסננים. ויש לא מעט מסננים, אמנה את חלקם:
מסנן ההשמטה
תפקידו לגרום לנו לשים לב רק לדברים החשובים לנו ברגע זה, ולהתעלם מהסחות הדעת.
איך הוא פועל?
- נשים בהיריון יראו רק נשים בהיריון, כאילו הנשים שלא בהיריון נעלמו מהעולם,
- אם רכשת מכונית מסוימת, פתאום "תראה" רק את סוג המכונית שקנית, בכביש.
זהו מסנן מעולה, שעוזר לנו להתרכז בדברים שחשובים לנו, ומהצד השלילי, הוא גורם לנו לא לשים לב לדברים חשובים, כי הם לא בעדיפות שלנו ברגע זה.
מסנן ההכללה
זהו מסנן מעולה, כי הוא גורם לנו, לדוגמה, לאחר שלמדנו איך לפתוח דלת אחת, לדעת לפתוח את כל הדלתות בעולם, ולא משנה האם הידית רגילה או עגולה, נדע איך לסובב אותה.
דוגמה נוספת, לאחר שלמדנו לנהוג ברכב אוטומטי, נדע לנהוג בכל הרכבים האוטומטיים בעולם.
כלומר, מסנן זה מייתר את הצורך ללמוד כל דבר מחדש, אם הוא דומה לדברים אחרים.
מהבחינה השלילית הוא משתמש בסטיגמות כדי לאחד קבוצות של דברים או של אנשים, כדוגמת "כל הדתיים הם…", "כל החילוניים הם…", "כל הימניים הם…" ו"כל השמאלנים הם…", ומייתר לנו את הצורך לבחון את האדם הבודד בתוך הקבוצה.
מסנן העיוות
הוא גורם לנו לראות "באור חיובי" את הנושאים המתאימים לתפיסות העולם שלנו, ובאור "שלילי" את הדברים האחרים. אנחנו מתעלמים אפילו מאמיתות ומהוכחות שמצדיקות את הנושאים שהם לא בהתאם לתפיסות העולם שלנו, ופשוט מבטלים אותם כשקרים או דברים "לא מהותיים לעצם העניין". התקופה הזו משקפת לנו את המסנן הזה בשיא יכולתו.
מסנן האמונות
מסנן רב עוצמה, אשר משקף לנו במלואם את כל הדברים שאנחנו מאמינים בהם.
מהבחינה השלילית, אם אנחנו מאמינים שיש לנו ידיים שמאליות, נשים לב ביתר שאת בכל פעם שלא נצליח להרכיב משהו או שנשבר כוס, ולא נשים לב לכל אלפי הפעמים הצלחנו להרכיב או להעביר כוס מבלי לשבור אותה.
יש מסננים נוספים, ואפשר להבין שיש קשר קלוש בין מה שקורה במציאות עצמה, לבין איך שהאנחנו תופסים את המציאות.
בגדול אנחנו חיים "בסרט". סרט שנמצא בין שתי האוזניים שלנו, כאשר אנחנו השחקנים, הבימאים, התסריטאים, התפאורנים, והכי גרוע - אנחנו גם המבקרים של הסרט הזה.
החוויה שלנו היא סובייקטיבית באופן מוחלט (מספיק שנגיד על משהו יפה/דוחה, טעים/מגעיל, וזה סובייקטיבי).
הבעיה היא שאנחנו בטוחים בשני דברים מוחלטים:
החוויה שלנו היא אובייקטיבית, ולכן היא האמת המוחלטת.
כולם חווים את אותה מציאות שאנחנו חווים.
זו הסיבה שמתחיל סבל, מתחים, כעסים ועימותים עם עצמנו ועם אחרים. אנחנו שואלים את עצמנו ואת האחרים: "איך אין לאחרים את אותן המסקנות שיש לנו, אם זו המציאות המוחלטת?", "איך הם לא מבינים ש…?" ושאלות דומות שגורמות לנו לכעוס על האחרים.
האחרים, בתורם, חיים "בסרט" שלהם, ולא מבינים איך אנחנו לא מגיעים למסקנות שהם הגיעו במציאות שהם חווים.
נוכל להפחית את כמות הסבל שלנו בעולם, כאשר נבין שתפיסת המציאות שלנו היא סובייקטיבית, ומעוותת מעצם היותה כזו. כאשר נבין את זה - נתחיל לשאול שאלות. את עצמנו ואת האחרים.
נשאל כדי להבין יותר. להבין מדוע אנחנו חווים, חושבים, מאמינים משהו מסויים, ומדוע האחרים, נשאל שאלות כדי להבין, לא כדי להתריס. ונתחיל להקשיב באמת. לעצמנו ולאחרים.
מחקרים מראים שמעל 95% מהמחשבות והאמונות שלנו הן בכלל לא שלנו - הן נשתלו במוחנו ע"י אחרים.
הן נשתלו כבר בבית ע"י ההורים, האחים ובני המשפחה שלנו, הן נשתלו ע"י מערכת החינוך בגנים, בבי"ס ובמוסדות האקדמיים, הן נשתלו במוחנו ע"י המפקדים שלנו בצבא, ע"י הבוסים שלנו, והן נשתלות במוחנו מדי יום ע"י המדיות השונות.
כך שהחוויה שלנו מהמציאות, שבעקבותיה אנחנו נוקטים עמדה מסויימת ומוכנים לתקוף את כל מי שלא מאמין בעמדה שלנו, היא סובייקטיבית והיא לא אמתית. היא עיוות, בדיוק כפי שהעמדה של האחר היא עיוות.
זה לא תמיד לשלילה, כי יש נושאים שאנחנו, כקהילה, חברה, עם חייבים לתמוך בעמדות הללו, אחרת לא נשרוד בעולם. ועדיין להבין שגם אלה עמדות סובייקטיביות. מספיק להסתכל סביבנו ולראות שאחרים חיים בעמדות שונות משלנו ועדיין חיים טוב.
תפיסת המציאות שלנו מוסברת בצורה נפלאה בסרט "המטריקס". וגם היא… סובייקטיבית.
הפוסט הזה פשוט מנסה להסביר את מה שמורפיקס אמר לניאו:
https://youtu.be/9a9B1qO6ihA
