04/10/2024
קטע מתוך טורי במוסף לשבת.
"בסופו של דבר, הצפוי קרה. גם זה משהו, בעולמנו רדוף התפניות הדרמטיות, הסיוטים הפתאומיים והקיצוניות הבלתי נגמרת. הנה מה שקרה: ב-7 באוקטובר, ישות טרור קטנה תקפה מדינה חזקה ועשירה. היא הפתיעה אותה, רצחה 1200 מאזרחיה וחטפה מאות. כעבור שנה, הנה התוצאה: ישראל כבשה את עזה תוך כדי הרס נרחב, השמידה את רוב היכולות הצבאיות של ארגון הטרור, איפשרה את השבת רוב תושבי הדרום לבתיהם. המדינה שהותקפה עודנה בעזה. עזה עצמה הרוסה עד היסוד; הרס תנ"כי. תושביה מוכי יגון ואלפים רבים מאזרחיה מתו. הלחימה טרם נסתיימה. מערכת הביטחון וצה"ל וידאו כי חמאס לא יכול עוד להוציא התקפה דומה לזו משטחי עזה וצבאו פורק.
המחיר היה כבד ונורא; בראש וראשונה, למשפחות חללי צה"ל שחירפו נפשם למען הישראלים כולם. וגם לתושבי עזה החפים מפשע. למעמדה של ישראל בעולם.
והנה אנחנו מול חיזבאללה. רבים יגידו: זה היה בלתי צפוי שישראל תנחיל מכות אנושות כל כך לארגון שהטיל אימה על ישראל. אבל הנה השורה התחתונה: גם זה צפוי. חיזבאללה הוא ארגון הטרור העשיר בעולם, ואלמלא המכות המבריקות של צה"ל והמוסד, הוא היה מסב לישראל נזק כבד. אולי עוד יש ביכולתו לעשות זאת, חלילה. אך הצפוי הוא שישראל והצבא החזק במזרח התיכון יסבו מכה קשה לחיזבאללה. במוקדם או במאוחר. במקרה של חמאס, זה קורה במאוחר. במקרה של חיזבאללה, מוקדם. ובהתחשב בכך שצה"ל נערך בעיקר למלחמת לבנון השלישית ולא למלחמת כיבוש עזה הראשונה, זה צפוי.
גם החלטת נסראללה לפתוח במלחמה הייתה מעשה של טירוף. בעוד ישראל כואבת, זועמת ותחת התקפה, וכאשר ביכולתה לחולל מעשים יוצאי דופן צבאית, ועם נכונות ציבורית להקרבה, נסראללה החליט להמציא "משוואות". להתעלם מהמובן מאליו - שישראל תסלים, כי היא חייבת להסלים, ולא יהיו לה "קווים אדומים". נסראללה טעה ב-2006, והוא טעה ב-2024, ובשני המקרים טעה באותו דבר: נחישותה של ישראל להילחם.
אין בדברים האלה כדי לנבא את תוצאת המלחמה. אך הנה תוצאת המלחמה המתבקשת: במלחמה קיומית, בהתחשב במה שנמצא על הכף, המתבקש הוא ניצחון ישראלי.
ומדוע חמינאי, סינוואר, נסראללה, מנהיגי החות'ים וכל שאר המרעין בישין עוצמים עיניהם בפני הצפוי והמתבקש? בגלל הקנאות.
זו הסיבה היסודית שבגללה חשבו במודיעין בישראל שיחיא סינוואר לעולם לא יעשה מעשה כזה, של פלישה לישראל. מעבר לכל כישלון, הסיבה הזו היא ההקשר העמוק: 'שיטפון אל אקצא' הוא מעשה של טירוף, של אבדן עצמי. התוצאות שלו היו צפויות לגמרי. עזה כבר נהרסה; סינוואר לבסוף ימות.
הפונדמנטליזם של האישים האלה אמיתי ועמוק, ומתוכו גם נובעת נכונות מסוכנת להקרבה. מסוכנת לנו – אבל מסוכנת גם להם. ומהקיצוניות נובעות שתי אפשרויות, שעליהן דיבר נסראללה בעצמו בהשלמה גמורה: מיטוט ישראל, או מות קדושים. ושתי האפשרויות היו טובות בעיניו. מי שחושב בדרכים כאלה נוטה לבצע טעויות טיפשיות, ולהתמכר לעיוורון של רמייה עצמית.
בחודשים מאז ה-7 באוקטובר חשבתי הרבה על חורבן הבית ובמיוחד על סיפורי חז"ל ביחס ליוחנן בן זכאי. אולי אלה מראות החורבן שראיתי בקיבוצי הדרום, ואולי השיחה הכללית בישראל, שמעורבבים בה היגון, התקווה וגם הייאוש, שהעלו על הדעת את המדרשים העתיקים האלה. רבן בן זכאי מבין שירושלים עומדת להיחרב. למעשה, כל בר דעת מבין זאת. הוא רואה בעצמו כיצד מבשלים קש ושותים את המים במקום אוכל, ומבין שהעיר אבודה. הוא רואה סימנים אחרים, רוחניים, שהעיר תיחרב. הוא אינו מהסס, ומחליט לבצע מעשה של בגידה בקנאי העיר. בהיחבא, ותוך סיכון חייו, הוא יוצא את חומות העיר כדי לשאת עם מנהיג הליגיונות הרומאים, אספסיאנוס. בן זכאי מתחנף אליו, מנבא שיהיה קיסר, ומחלץ הבטחה שיישמר מרכז יהודי בארץ ישראל, ביבנה, רק ללימודי תורה. לאחר מכן ירושלים נכבשת ונשרפת, ובית המקדש חרב.
לימים בן זכאי מתקן תקנות, שגמילות חסידים תחליף הקרבת קורבנות; ובמהלכים האלה נוסד העם היהודי. זה שאצלו כל בית כנסת הוא מקדש קטן, והוא מבוזר, גמיש, וגם גולה. מייסדו היה פרגמטיסט, ריאליסט עיקש. כך, בעצם, מייסדים דברים בכלל. כך הקים דוד בן גוריון את מדינת היהודים; הוא לקח את מה שהיה יכול לקבל, טריטוריאלית ובינלאומית, תוך הכרת המציאות.
קנאות איננה מסוגלת להבין ריאליות כזו. היא חולמת, ולעתים נדירות מגשימה ניצחונות גמורים. אך בדרך כלל – וזה הצפוי - היא מובילה אל ההונאה העצמית ולבסוף אל ההשמדה. אם כי לא כדאי לרמות את עצמנו: הפרויקט הפונדמנטליסטי האזורי לא התחסל ולא ייעלם בקרוב. הוא עדיין חולם על ישראל שעולה בלהבות.
לבן זכאי יש שיעור אלינו, שכנראה נשכח מעט (או הרבה): כוחנו איננו בקנאותנו. לא בממתקים והרמות כוסית וצהלות על מות אויבים, כפי שהם נוהגים, אלא בשמירה קפדנית על אנושיות. בראייה נוכחה של המציאות. בביקורת עצמית ולא בהשתקתה. בתרבות התחקיר של חיל האוויר, של אמת מעל הכל, שבה נאמנים פצעי אוהב, ולא בהתפארויות סרק וסיסמאות ריקות. לא בהתמכרות למחוזות של קיצוניות דתית, משיחיות, ו"המטרה מקדשת את כל האמצעים", אלא בקידוש מה שחשוב: החיים, ההמשכיות, הדור הבא.
ולעתים צריך להילחם, כמו עכשיו, ולפעמים צריך להתפשר. ותמיד-תמיד צריך לשים לב לסימנים, כמו רבן יוחנן בן זכאי. הנה סימן: מדינה כה חזקה צריכה להשיב את חטופיה המעונים, מלב הגיהינום. אין סימן חשוב יותר שמהבהב בשמינו, ומאיים על עתידנו, מהאפשרות של אבדן הערבות ההדדית. ואף ניצחון, אף ניצחון, לא יוכל להחליף את התחושה הזו שעליה נבנה פה כמעט הכל".
שנה טובה.
