17/06/2026
קראתי היום ב"ישראל היום" את הכתבה על שיבל כרמי מנסור והזדהיתי לחלוטין.
לא בגלל עולם התקשורת.
לא בגלל עולם ההייטק.
אלא בגלל הרגע שבו אדם מצליח עוצר ושואל את עצמו:
"האם אני ממשיך באותו מסלול, או בוחר להתחיל פרק חדש?"
שיבל עשה מהלך שלא מעט אנשים חולמים עליו, אבל מעטים באמת מעזים לעשות.
הוא לא עזב כי נכשל.
הוא לא עזב כי מיצה.
הוא עזב כי הרגיש שהוא רוצה לצמוח לכיוון אחר.
זה גרם לי לחשוב על משהו שאני פוגש לא מעט דרך קהילת הנטוורקינג שלנו.
אנשים נוטים לחשוב שקריירה היא מסלול.
אני חושב שהיא הרבה יותר דומה למסע.
אנחנו מתחילים במקום אחד, צוברים ניסיון, ידע, הצלחות, קשרים, ולפעמים מגיעים לנקודה שבה אנחנו מבינים שהדבר החשוב ביותר שבנינו הוא בכלל לא התפקיד.
זה האנשים.
כי בסופו של דבר, רוב המעברים המשמעותיים בקריירה לא מתחילים ממודעת דרושים.
הם מתחילים משיחה.
מהיכרות.
מחיבור.
מאדם אחד שמכיר אדם אחר.
מהזדמנות שלא הייתה מגיעה אלינו לבד.
ככל שאני מתקדם בדרך שלי, אני משתכנע יותר ויותר שהנכס החשוב ביותר שאדם יכול לבנות אינו הטייטל הבא שלו.
זו רשת הקשרים שלו.
לא כרטיסי ביקור.
לא לייקים.
לא אנשי קשר בלינקדאין.
אנשים אמיתיים.
אנשים שמאמינים בך.
שממליצים עליך.
שפותחים עבורך דלת.
ולפעמים גם מזכירים לך מי אתה, כשאתה בעצמך עדיין לא בטוח מה הצעד הבא.
אולי זו הסיבה שאני כל כך מאמין בנטוורקינג.
לא כי הוא עוזר למצוא עבודה.
אלא כי הוא עוזר למצוא כיוון.
ומהניסיון שלי, לפעמים שיחה אחת עם האדם הנכון יכולה לשנות קריירה שלמה.
מהו החיבור או ההיכרות ששינו עבורכם את מסלול הקריירה? 👇
#זמירבןעקיבא
