17/10/2025
״כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב?״
כתבה רחל, שר אביתר בנאי - בדיוק על הפער הזה בין מה שאנחנו חושבים שנרגיש לבין מה שפוגש אותנו באמת.
למה גם אחרי שנגמר, הגוף עוד לא קולט את זה? הרבה אנשים מדווחים על כאב ועצב למרות שהם ״אמורים״ עכשיו להיות שמחים.
קרה הדבר שחיכינו לו.
החטופים החיים חזרו, המלחמה הסתיימה, סוף־סוף אפשר, לכאורה, לנשום.
אבל בפועל - לא. עדיין מועקה. עדיין דריכות. עדיין לא באמת שקט בפנים.
וזה לא כי אנחנו חלשים, אלא כי המערכת הפיזיולוגית שלנו היא לא תחנת חדשות. זה לוקח זמן. רגע.
בתקופות ממושכות של פחד או אי־ודאות, מערכת העצבים הסימפתטית, זו שמפעילה את תגובת ה־fight or flight, עדיין על המשמר.
היא מצמצמת זמנית פעילויות לא דחופות כמו עיכול ושינה עמוקה, ומשחררת את הורמוני הסטרס כדי למקד משאבים בהישרדות.
הכול מוקדש לשרוד.
אבל אז, כשמגיע הרגע הזה שכל כך חיכינו לו, המערכת לא יודעת להוריד הילוך בן רגע. אפילו לאוטו יש מרחק בלימה.
מערכת העצבים שלנו לומדת ביטחון דרך חוויה גופנית מתמשכת, לא דרך ״ידיעה״ חדשותית שכלית.
גם אם אני מבינה בראש שאפשר להירגע, הגוף עוד לא. הוא זוכר את הקולות, את האיום, את המחשבות הראשונות של הבוקר והאחרונות של הלילה.
מנגנוני ההגנה עדיין פועלים.
בדיוק מישהי כתבה לי שאיזה צליל בקדימון של הפודקאסט גרם לה להתכופף כאילו עכשיו עובר טיל מעל הראש. אני, במדינה אחרת לגמרי, עדיין קופצת מצליל של אופנוע עובר.
במוח, האמיגדלה — מערכת שמזהה איום — יכולה להמשיך לשדר אזעקות גם כשהמציאות כבר שקטה.
האזורים הפרה־פרונטליים שעוזרים לנו לווסת רגשות ותשומת לב צריכים גם זמן להתאושש ולחזור לוויסות מלא.
ולכן, גם כשאנחנו רוצים להירגע — לפעמים אין למערכת שלנו מספיק “רוחב פס” לזה.
זו גם אחת התובנות המרכזיות של בסל ואן דר קולק, בספרו ״נרשם בגוף״: שהגוף זוכר את הטראומה גם כשהשכל כבר עבר הלאה.
והוא לומד מחדש ביטחון דרך פעולות קטנות, חוזרות, שמאותתות לו — עכשיו מותר להירגע.
מה עוזר?
כל פעולה שמפעילה את המערכת הפארא-סימפתטית (זו של הרוגע והתחדשות):
• נשימה איטית ועמוקה, עם נשיפה ארוכה מהשאיפה
• תנועה קצבית - הליכה, ריקוד, יוגה, שחייה
• מגע אנושי, חיבוק, שיחה בטוחה
• וכמובן - רגע לראות על אמת שיש שגרה, שהיא באמת בטוחה
המערכת הזו לומדת ביטחון לא דרך מילים. אלא דרך חוויה. ורק כשהיא תחווה שוב ושוב שהעולם באמת בטוח. היא תשחרר.
אז אם אתם עדיין מתקשים לנשום, גם אחרי ש״נגמר”, זה רגיל. הגוף שלכם אנושי. עדיין דרוך — וצריך רגע, דקה, ועוד קצת — להתרגל למציאות החדשה.
