22/10/2025
באימון שהיה לי השבוע עם לקוח חכם מאד – הוא אמר לי שהוא השמיע לילדים שלו את השיר "נולדתי לשלום".
הוא הוסיף ואמר: תמיד כשאני פוגש שונאי ישראל בעולם – אני מסביר להם שהדור שלנו גדל על שירי שלום. שבלהקות הצבאיות – היו שרים שירי שלום ושהדור שלנו כתב, שר, התפלל, רקד והתכנס – למען השלום. הילדים – חלמו על השלום והעם – שאף לשלום.
האם אפשר להגיד את אותו הדבר לגבי האויבים שלנו?
ובכן, כנראה שלא.
כשהוא אמר לי את זה, עלו דמעות של התרגשות בעיניי. הרגשתי לרגע שוב גאווה להיות חלק מהעם הזה – שהצבא שלו שר שירים לשלום.
ונזכרתי איך בתור ילדה קטנה שאבא שלה היה שבועות ארוכים במלחמה – הייתי "מנהלת" לוח חלומות על חתיכת קלקר ששמתי מתחת לחלון – עליה הייתי חורצת בטושים את הבקשות שלי מאלוהים.
ביקשתי ללכת ללונה פארק ולים, נעלי בלט חדשות, להשלים עם חברה ואולי גם איזה דובי – אבל במרכז הלוח באותיות הכי גדולות – בטוש סגול כתבתי את המילה "שלום".
נזכרתי איך הייתי מנהלת בכל לילה שיחה עם אלוהים ומבקשת שלא יהיו מלחמות, שאנשים לא יהרגו זה את זה,
שנחיה בשלום ושאבא יחזור הביתה ולא יצטרך שוב ללכת למילואים.
הייתי ילדה קטנה עם אמונה אמיתית; שהנה – אוטוטו השלום מגיע.
האמונה הזו התנפצה בכל כך הרבה דרכים מאז השביעי באוקטובר.
הדור שגדל פה עכשיו – לא שר את "שיר לשלום" באותה המידה.
למעשה, נראה שהגענו למצב שאין לגיטימציה אפילו לומר בקול רם שאנחנו מקווים לחיות בשלום.
רובינו נמצאים בעד או נגד מישהו – ונדמה שאין מקום לנשימה של אמונה – שאי פעם נצליח להתעלות מעל המלחמה האינסופית שבה אנו חיים כעם וכמדינה.
הורדנו את הסטנדרט.
אנחנו בטראומה שלא מאפשרת לנו לחלום את העתיד הראוי לנו כעם רודף שלום.
אז התיישבתי לכתוב בשביל להזכיר שמה שבפנים, גם בחוץ – ואפשרות שלא מתקיימת בתודעה – אין לה תוחלת בחיים.
ולשתף אתכם שהבוקר לפני שהתחלתי לאמן, חיברתי את הטלפון לרמקולים, ניגנתי את השיר לשלום בביצוע של להקת סקסטה האגדית והרשיתי לעצמי לשיר בקול רם ובזיופים עזים את המילים המוכרות לי כל כך.
בכיתי כי הרגשתי לכמה רגעים – שאפילו אם זה נראה לחלוטין בלתי אפשרי –
אני *באמת* נולדתי לשלום.
שרק יגיע. שרק יבוא ויפתיע. אני רוצה להיות כבר בו.
ורציתי להזכיר לנו – דווקא כאן ועכשיו – שאנחנו ראויים לשלום. אנחנו ראויים לחיות בשלווה.
אין לי מושג איך זה אפשרי – אבל אני כן יודעת שהתודעה שלנו משנה. הסטנדרט שלנו משנה.
כמו שהלקוח החכם שלי אמר לי: זה התפקיד שלנו עכשיו להזכיר לדור הילדים שלנו – איזה עם מופלא, חזק, מאמין ורודף שלום הוא עם ישראל. זה התפקיד שלנו להראות להם את האפשרות שלמענה הקמנו את המדינה הזו, לדבר עליה, לשיר אותה.
רציתי להזכיר לכם שגם אם עדיין אין לנו פתרונות מעשיים ואנחנו מוגבלים במציאות – בתודעה אנחנו חופשיים.
ואנחנו חייבים לחזור ולהעלות את הסטנדרט שלנו ולצפות מעצמינו כפרטים וכחברה לחזור להיות אור לגויים, לחזור לערכים שהביאו אותנו לבנות מדינה כנגד כל הסיכויים – לחזור לכבוד אדם, לערכי אהבת הארץ, לקבלת השונה מאיתנו, למטרה המשותפת שהביאה אותנו לפה ויצרה לנו מדינה – לחיות בבית שלנו בשלום.
לא מגיע לנו פחות מזה. זה בידנו לייצר את הכוונה הזו בדורות הבאים בשביל שנוכל לייצר את המציאות ההולמת אנשים חפצי חיים, רודפי שלום ואוהבי אדם.
בתמונה: ילדה שמאמינה בשלום.
