29/06/2022
שיעור חשוב בלקיחת אחריות 🙏🏻
אשמה
מאת: אסתר סנדק
אשמה הוא אחד הרגשות העתיקים והראשוניים ביותר שצפו ועלו מתוך טווחי המים הנמוכים באבולוצית הרגשות הנלמדת בבית הספר לרגשות, שנקרא כדור הארץ, בממדים השלישי-הפיזי והרביעי-התודעתי, אחת הנגזרות הראשונות של הפחד לאחר הנפילה אל החשיכה בסיפור המקראי.
וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ - אָכָלְתָּ. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.
בארבעה פסוקים קצרים מתאר הסופר המקראי את הנפילה התודעתית של אדם וחוה מהממד החמישי, שהוא גן עדן המקראי, אל הממד השלישי של החומר הדחוס. הייתה זו נפילה בין-ממדית, שנחוותה כנטישה של האור, ושבה התרחש מעבר תודעתי, מאור לחושך, מקיימות להישרדות ומאהבה לפחד; ״ויאמר (אדם), את קולך שמעתי בגן, ואירא״ - מציאות חדשה של פחד נוכחת.
מיד לאחר מכן, אנו נחשפים לשתי הנגזרות הראשונות של רגשות נמוכים, שנבעו מהפחד בנפש האנושית. הראשונה: בושה, ״כי עירום אנוכי ואחבא״. הבושה היא אינסטינקט המופעל מיד לאחר הפיצול הראשוני של האדם מהאור, מהאחדות הכוללת. זה הרגע שבו מתעוררת המודעות העצמית בגוף נפרד, מזהה את הנפרדות שלה, את הצמצום שלה ואת הריחוק שלה. רואה את עצמה דרך עיניים אחרות - כי עירום אנוכי - מתביישת בו ושואפת להסתיר אותו מן האור.
בשורש הבושה נמצאת האמונה שאומרת: ״משהו איתי לא בסדר, אני לא בסדר. ואם אני לא בסדר, הרי שאני אשם במשהו״. ואכן, מיד לאחר מכן מופיעה הנגזרת השניה, שנובעת מנתיבי הפחד בנפש האנושית, והיא האשמה.
אומר אדם: ״האישה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל״. אדם, אבינו הקדמון, לא לוקח אחריות על מעשיו, הוא מפנה אצבע מאשימה אל חוה אשתו ואומר בלי להתבלבל: ״זה לא אני, זאת היא״.
וגם זה היה צפוי וידוע, ושירת את התוכנית האלוהית - לשגר ניצוצות אלוהיים אל הניסוי הגדול של ״הערת האלוהות בחומר הדחוס״ - בבית הספר הקוסמי הגדול לניהול רגשות, בממד השלישי, הרי הוא כדור הארץ. ואם היה אדם, אבינו הקדמון, לוקח אחריות על מעשיו, הרי שהיה יוצר שוב מעבר מיידי בכיוון ההפוך, מהחושך אל האור.
כולנו מכירים ויודעים מה מעוררת האשמה בטווחי הרגשות הנמוכים שלנו, מה היא מביאה איתה לחיינו. בין אם מגלגול זה ובין אם מגלגולים אחרים. זהו רגש שלא ניתן לדלג עליו בדרך לעצמנו ובדרך לאחדות הכוללת.
אשמה היא אנרגיה דחוסה וכבדה ביותר שמביאה איתה, על פי עוצמת האשמה שאדם חווה, סבל, כאב, מועקות, חרטה, יסורים, תסכול, חוסר אונים, הלקאה עצמית, מניעה עצמית, רודנות פנימית, חולי פיזי והתנהלות בחיים שבהם האדם חווה שהוא לא ראוי. לא ראוי לשפע, לא ראוי לאהבה, לא ראוי להצלחה, לא ראוי למנוחה, לא ראוי להכרה בערך שלו, לא ראוי לתגמול, ולעתים, אפילו לא ראוי לחיות.
אשמה משמשת בני אדם באופנים שונים ותמיד יש לה מסר עבורנו. אנשים משתמשים במנגנון האשמה על מנת ״לחנך״ את עצמם, לתקן את עצמם או אחרים, להתנהג ולהתנהל בדרך הרצויה. הם מאמינים שאם אדם לא חש אשמה על מעשיו, ומפיק מכך מסקנות ולקחים, הוא לא יכול לתקן את עצמו ואת מעשיו. אנשים משתמשים במנגנון האשמה על מנת לחזק כביכול משמעת עצמית, וכפיצוי כאשר ההתנהגות שלהם סותרת את הרצונות או את הערכים שלהם.
אנשים משתמשים במנגנון האשמה על מנת להעניש את עצמם ולפעמים גם על היותם קורבן. האשמה מייצרת כאב, ובכך הם משלמים על מעשה או מצב שבהם לא תפקדו כראוי, או שאין להם יכולת להכיל אותו. אנשים משתמשים באשמה כמנוף מניפולטיבי על מנת לגרום לאחרים לעשות ולהתנהג כרצונם. הדפוס הזה רווח בעיקר במערכות יחסים של הורים וילדים, אבל גם בין בני זוג, אחים, קולגות ועוד. אנשים משתמשים במנגנון האשמה על מנת לשמר קורבנות.
לכל אשמה יש מסר עבורנו. זיהוי והבנת המסר ופעולה על פיו, יאפשרו למטען הרגשי של האשמה להתפוגג ולהפוך לאור.
הפתרון המלא והשלם לריפוי ולשחרור אשמה מהמערכות שלנו, הוא לקיחת אחריות. בהמון חסד וחמלה, אומר שהמכנה המשותף הרחב לכל הדוגמאות של שימוש באשמה, הוא חוסר לקיחת אחריות. חוסר לקיחת אחריות על מעשה, על מצב, על מילים, על מחשבות. חוסר לקיחת אחריות על כאב פנימי, על הרגשות שלנו, על קולו של הילד/ה הפנימיים, שזועקים למענה ולריפוי.
נוכל לשחרר אנרגיה של אשמה אם נסכים לקחת עליה אחריות, אם נסכים לחסות על הילד/ילדה הפנימיים, לתת להם יד, לעבור יחד איתם בפרוזדורי הכאב, תוך כדי שאנו חונכים אותם לכך:
* שהכל מדוייק.
* שהכל נועד לצורך התפתחות ולמידה.
* שהם לא אשמים בדבר.
* שהם ראויים לאהבה מעצם היותם, שתמיד עשו את הטוב ביותר שיכלו עם הכלים והידע שהיו להם (ובעיקר שלא היו להם) בזמן נתון.
* שלכל אדם, בכל זמן או מצב נתון, יש את השיעורים הנשמתיים שלו ואת זכות הבחירה שלו, גם אם אין זה נראה ככה בעיניים אנושיות.
לקיחת אחריות מלאה על מנגנון האשמה והתמרת האנרגיה לאור, מאפשרת לנו לשחרר את העבר, להיות בנוכחות מלאה בזמן הווה נתון ולנוע עם הפנים קדימה לנתיבים של אור ואהבה. לנתיבי העידן החדש, הוא עידן הזהב.
ימים טובים של חסד.
התמונה מPixabay
