07/03/2026
איך אני מתנהג במשבר תלוי בשאלה אחת
(ולמה לפעמים הדבר הכי חכם שעשיתי זה לא לגעת בכלום)
גיליתי על עצמי משהו לא מחמיא, אבל די שימושי:
במשברים שונים אני מנהל אחרת לגמרי.
במשברים “פיזיים”
בטיחות, תפעול, שטח, דברים שמריחים מהם שמן, אבק או אזעקה
עשיתי כמעט תמיד אותו דבר:
צעד אחורה.
לא נעלמתי.
לא הלכתי להכין קפה.
הייתי שם.
עומד.
מקשיב.
שואל שאלות חכמות במינון שלא מעצבן.
אבל את ההובלה השארתי לאנשים שלי.
לא מתוך ענווה פתאומית.
אלא כי הבנתי אמת פשוטה וכואבת:
הם טובים ממני בזה.
הם יודעים איפה ללחוץ,
איפה לא לגעת,
ואיפה הדבר “הקטן” הזה עוד רגע נהיה גדול.
התפקיד שלי היה לא להיות הכי חכם בחדר,
אלא לוודא שיש חדר, שיש כיוון,
ושאף אחד לא מרגיש שהוא לבד עם הדופק על 180.
אבל אז הגיעו המשברים מהסוג השני.
עזיבה פתאומית של טאלנט.
בעיית איכות שחוזרת כמו בדיחה גרועה.
מתח אנושי שלא נפתר גם אחרי עוד “שיחה פתוחה וכנה”.
ושם?
נכנסתי.
עמוק.
לא כי אני אוהב דרמה.
לא כי אני לא סומך.
אלא כי הרגשתי שיש לי יתרון יחסי.
ניסיון.
פרספקטיבה.
יכולת לראות את כל הלוח
כשאחרים עסוקים בכיבוי המשבצת שלהם.
רק בדיעבד הבנתי את ההבחנה החשובה באמת:
במשבר, אין תפקיד קבוע למנהל.
לפעמים מנהיגות זה
לעמוד בצד,
לנשוך את הלשון,
ולתת למומחים לעשות את שלהם.
ולפעמים מנהיגות זה
להיכנס לעובי הקורה
דווקא כי אתה יכול להזיז משהו
שאחרים עוד לא רואים.
הטעות הנפוצה?
לבחור סגנון אחד ולהתחתן איתו.
או תמיד להוביל,
או תמיד “לסמוך ולהיעלם”.
ניהול בוגר שואל שאלה אחרת לגמרי:
איפה אני באמת מוסיף ערך עכשיו
ואיפה אני בעיקר מפריע עם כוונות טובות?
כי במשבר,
לא מי שדיבר הכי הרבה נמדד,
אלא מי שידע מתי להוביל
ומתי פשוט… לא להפריע.
שאלה לסיום, קצרה וכנה:
במשבר האחרון שניהלת
הוספת ערך
או הוספת נוכחות?
ערך | נוכחות
