07/02/2025
אילה בן פורת פרסמה בעיתון "הארץ" ביקורת טובה של על "הדיירת השקטה" שתרגמתי לידיעות ספרים:
האם נכון להמליץ על ספר העוסק בחטופה בשבי דווקא עכשיו?
אם מתגברים על הקושי שבקריאה על חטופה בימים שבהם גורלם של חטופים וחטופות אמיתיים מדיר שינה מעינינו, "הדיירת השקטה" מתגלה כמותחן חכם ומעורר מחשבה שמפנה את מרכז הבמה לקורבן. השאלה הזאת העסיקה אותי במהלך הקריאה במותחן "הדיירת השקטה", שבמרכזו אישה צעירה שמוחזקת בשבי במשך חמש שנים. השובה שלה, שהעניק לה את השם "רייצ'ל", הוא איידן תומאס, אלמן טרי המתאבל על מות אשתו, אב מסור לנערה מתבגרת, חבר קהילה מוערך ואהוב שאיש אינו מעלה בדעתו כי הוא רוצח סדרתי אכזרי שחיסל כבר שמונה נשים.
אחרי שאשתו מתה מסרטן, איידן נאלץ לעבור דירה, ובהיעדר מקום שבו יוכל להחביא את רייצ'ל, הוא מכניס אותה לביתו מתוך אמונה שאחרי חמש שנות שבי, השליטה שלו בה מוחלטת. בבית איידן מכיר את רייצ'ל לססיליה, בתו בת ה–13, נערה רגישה שאביה הוא כל מה שנותר לה אחרי שאיבדה את אמה. איידן מציג לה את רייצ'ל כחברה ותיקה הזקוקה למקום מגורים, ובהדרגה נרקמת ביניהן מערכת יחסים עדינה ושברירית, כשססיליה אינה מעלה בדעתה שהדיירת החדשה היא למעשה חטופה המוחזקת בעל כורחה על ידי אביה.
לתמונה הזו נכנסת גם אמילי, אישה צעירה שמתאהבת באיידן, ועד לשלב מתקדם בסיפור לא ברור אם הוא מייעד אותה להיות אחת מקורבנותיו, או רואה בה תחליף לאשתו המנוחה. אי הוודאות הזאת מזינה את המתח הנובע מהפיצול שאיידן מגלם, וכאן גם טמונה האימה האמיתית של "הדיירת השקטה": איידן הוא לא סתם נבל סטריאוטיפי, אלא אדם המסוגל לנהל קשרים אוהבים וקרובים עם נשים מסוימות, ובה בעת להיות מפלצת אכזרית כלפי נשים אחרות. פיצול קיצוני כל כך בין חיים "נורמטיביים" ובין סודות איומים עשוי להישמע כמניפולציה ספרותית מופרכת, אבל כפי שהוכיח רק לאחרונה המקרה של ז'יזל פליקו — המציאות עלולה לעיתים להיות מחרידה יותר מהבדיון. אנשים שנתפשים על ידי הסביבה כאנשי משפחה למופת או כשותפים נאמנים, עשויים להתגלות כמפלצות חסרות רחמים בחסות ההגנה שמעניקים להם קירות הבית.
גם "האימה הטמונה בפרברים" או "הסוד האפל בבית ליד" הן תמות שגורות המוכרות לנו מסרטי אימה, סדרות פשע וספרי מתח רבים, אלא שבמקרה הזה עוצמתו של הספר נובעת משתי בחירות של המחברת, קלמנס מישלון, מוסריות וספרותיות כאחד: ראשית, להימנע לחלוטין מתיאורים גרפיים של פרטי ההתעללות של איידן בקורבנותיו, ושנית, להתמקד אך ורק בקורבנות. במקום לחקור איך הפך איידן להיות מה שהוא, במקום להתחקות אחר עברו, לנתח את המניעים הפסיכולוגיים שהובילו אותו למעשיו ולהתענג על צדדיו האפלים — מישלון בוחרת לספר את הסיפור מבעד לעיניהן של הנשים בלבד, ובעיקר דרך מבטה של זו המכונה רייצ'ל. בשונה מסופרים רבים בז'אנר, שמפנים את הזרקור לפושע, הסיפור של מישלון מתרכז באישה החטופה, המוצגת מן הרגע הראשון כדמות שלמה ומורכבת, ולא כקורבן פסיבי. למרות שהחופש נגזל ממנה, למרות שכל צעד לא זהיר עלול לעלות לה בחייה, רייצ'ל מפעילה מחשבה אסטרטגית, מנסה לפענח את דפוסי ההתנהגות של החוטף, מגלה תושייה ונאבקת לשמור על זהותה ועל האנושיות שלה בתנאים כמעט בלתי אפשריים.
יותר מזה, בניגוד לחוטף שלה, עולמה הרגשי של רייצ'ל אינו מפוצל, והיחסים שנרקמים בינה ובין ססיליה הם לא רק אינסטרומנטליים. הם אינם קשורים רק ברצונה להימלט, אלא מתבססים על אכפתיות ועל סולידריות אמיתית עם הנערה שעולמה עתיד להתנפץ לרסיסים אם רייצ'ל תצליח לברוח ומעשיו של אביה ייחשפו.
השילוב בין קולותיהן של רייצ'ל הנאבקת על חייה, ססיליה התמימה ואמילי המאוהבת מדגים שלוש דרכים שונות שבהן נשים פוגשות את הצד האפל של אותו הגבר: האחת לכודה בידיו; השנייה גדלה תחת חסותו באופן שעשוי להתפרק בכל רגע, להותיר אותה בודדה בעולם ולשבש באופן עמוק את קריאת המציאות שלה ואת יכולתה לתת אמון בבני אדם; והשלישית נתונה בסכנה להפוך לקורבן נוסף. יחד הן מציירות תמונה מבעיתה של מצבים שבהם אלימות עלולה לפעול על נשים — מהחזקתן בשבי ועד מתן אמון באדם הלא נכון. מעבר לכך, הבחירה של מישלון להימנע מתיאורים וולגריים של אלימות מותירה את הבמה לאווירה החונקת ולמתח הפסיכולוגי הנבנה לאט אך בבטחה, כשהדגש הוא על מנגנוני השליטה, הסוד והדרמה הרגשית של הקורבנות, ללא התענגות על זוועות מפורשות.
ואם לחזור לשאלת העיתוי — יהיו ודאי מי שיעדיפו להימנע מקריאה על נושא כל כך טעון, שעלול לגרות עוד יותר את עצבינו החשופים ממילא. בעיניי, התשובה אינה חד־משמעית. יכול להיות שדווקא עכשיו, כשאנחנו מוצפים בדאגה ובחוסר ודאות, הספרות יכולה לספק מרחב לעיבוד רגשי של החרדה והאימה הקולקטיביות, וגם לחשוף את העוצמה החבויה בקולו של הקורבן. מישלון מזכירה לנו שגם בתוך האפלה הגדולה ביותר קיימים ניצוצות של תקווה וכוחות נפש, סולידריות וטוב לב — ועל אף הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם אחד יכול לשלוט בגופו של אדם אחר, לא קל לשבור את רוחו. זה ספר חכם ומעורר מחשבה, שמציע לא לברוח מהפחדים אלא להישיר אליהם מבט — ולהבין שכדי להעניק חופש לקורבן, יש לאפשר לה לבחור אם וכיצד לספר את סיפורה.
