04/06/2026
בשעה טובה יצא ממתק שתרגמתי להוצאת לב אדום, "אם לא היינו נפגשים" של וארי מקפרליין. עריכה: חמוטל לוין.
במקום להכביר מילים, אצרף סקירה אוהדת של עידו ישעיהו שנתן לספר 5 כוכבים!
כבר השתפכתי בעבר על וארי מקפרליין, שבשנה שעברה תורגם לראשונה ספר שלה לעברית והזניק אותה אל ראש רשימת הסופרות האהובות עליי. כל כך אהבתי אותו עד שסרתי לקרוא את ספריה באנגלית, וכראשון מבין היתר בחרתי בזה שהיו עליו שפע של ביקורות אוהדות. עכשיו הוא מגיע גם בעברית (היום כבר עלה בחנויות הדיגיטליות, בשבוע הבא יגיע גם המודפס) כך שזו הזדמנות מצוינת להמליץ גם עליו.
לורי ווטקינסון, עורכת דין בת 36 ממנצ'סטר, חיה בזוגיות יציבה בת 18 שנים עם דן, אהבת חייה שגם עובד איתה באותו משרד עורכי דין. החיים שלה נראים מסודרים עד שדן מודיע לה בלי הקדמות שהוא עוזב. לורי, שתמיד ראתה את עצמה כמי שקוראת אנשים בקלות, נותרת המומה ופגועה ונאלצת להמשיך לעבוד מול האקס כל יום. מפגש מקרי במעלית תקועה עם ג'יימי קרטר, רודף השמלות של המשרד, פותח אפשרות בלתי צפויה: ג'יימי זקוק לתדמית מכובדת כדי לזכות בקידום, ולורי רוצה לשקם את כבודה. השניים כורתים עסקה, ומשם הסיפור מתפתח בכיוונים שאתם יכולים לשער לעצמכם.
"אם לא היינו נפגשים" הוא קומדיה רומנטית לשמה, הטרופים מוכרים להפליא, אבל מקפרליין והגיבורים שלה מודעים לכך טוב מאוד. "'נדודי שינה בסיאטל' ייראה כמו סרט של קן לואץ'", ג'יימי אומר ללורי על כל מסכת ההתחזות, ומדבר בקלישאות מכוונות כמו "אני לא בשבילך, בייבי, אני נשוי לים". וברגע השיא דמות אחת רצה להשיג את האחרת בתחנת הרכבת.
אבל זה חלק מהקסם - גם של הסיפור וגם בכימיה בין הדמויות - והוא עוזר למחול גם על מהלכים עלילתיים מתסכלים משהו (תכל'ס יש רק אחד כזה, בעיניי) כמו חוסר הבנה שמתגלע בין לורי לג'יימי ומעורר אצלם מחלוקת, עוד סימון וי על מוסכמות הז'אנר. אלא שגם רגע קלישאתי כמו זה בנוי היטב, מפני שהפסיכולוגיה של הדמויות בנויה היטב.
בפרט זו של לורי, שנכוותה עמוקות מגברים שאינה יכולה לסמוך עליהם. עצם העובדה שאנחנו מתוודעים אל דמותה עוד לפני הפרידה מאפשרת לנו לעבור איתה את התהליך במלואו - מהסיפוק הפרוזאי בחייה המשעממים, דרך קריסתם ועד שיקומם. מקפרליין אוהבת את גיבוריה וסולדת מנבליה, אבל בלי להפוך אף אחד מהם לקריקטורה, כך שנעים לזרום איתה לכל כיוון.
הסיפור כולו מנוקד בתובנות מפוכחות וקולעות, עטוף בקומדיה שמאופיינת בהומור הנובע מהדמויות עצמן, כמו גם בכתיבה הבריטית האולטרה-שנונה. וכך הרומן מצליח להיות מאוד מצחיק בשעה שרגליו נותרות תמיד על הקרקע.
