09/10/2024
אין זה סוד גדול שחקלאות גידולי השדה במדינת ישראל ובמיוחד זו הנסמכת על שטחי חקלאות נרחבים, סובלת בעשור האחרון מבעיית רווחיות לדונם, שרק הולכת ומחריפה. לצד כל הבעיות המסורתיות, שמלוות את גידולי השדה במדינת ישראל, כבר כברת דרך (כגון: עלות המים והוצאות כוח האדם) הצטרפו באחרונה גם פרפורי הגסיסה של ענף הכותנה.
גידול זה, שהיווה במהלך השנים את אחד הגידולים היותר נפוצים (עקב נטייתו לרווחיות עדיפה) מסתמן באחרונה כנמצא בהליכי גסיסה סופניים. את זן הפימה המגודל כאן הצליחו המצרים לנכס לעצמם בעלות גידול עדיפה ואפילו פרמטרים עדיפים, כגון אורך הסיב הישראלי, שהתבטאו עד לא מזמן גם בפרמיה במחיר, מסתמנים כלא רלוונטיים בשוק. מה שמשאיר את מועצת הכותנה הישראלית עם מלאים שאינם מצליחים למצוא שוק ואת ענף גידולי השדה הישראלי כולו שוב בפני נקודת מפנה היסטורית כפי שחווה בשנות ה-80 וה-90 עת גסס ענף הטקסטיל הישראלי למוות.
כאן נכנסת לתמונה (שוב) שאלת מיליון הדולר, או יותר נכון שאלת מאות מיליוני הדולרים: מה עושים עם כל השטחים שהתפנו? מה (לעזאזל) זורעים? על מנת לענות על השאלה הרת הגורל הזו, שהתשובה עליה חשובה לא רק לעתיד החקלאי והחקלאות הישראלית כאם גם לבטחון המזון של מדינת ישראל, אחוד לכם חידה: מה משותף לזני החיטה הקשה, הקינואה, השומשום, הקצח, החמניות והאבטיח המללי? בכולם נעשתה (ועדין נעשית בידי אנשים יקרים) עבודת טיפוח פורצת דרך שאמורה לטפל בשלושה פרמטרים חשובים :
1. עמידות הזנים למחלות.
2. שיפור היבול.
3. מעבר מקטיף ידני לקטיף מכאני.
4. התאמות זניות לחך הישראלי.
אני יודע ששמות של חברות כגון זרעים דליה, זרעי שער העמקים או מאקסום אינם נשמעות מוכרות במיוחד. אך אם תשאלו אותי מדובר במוסדות הנלחמים על עתיד של המדינה הזו לא פחות מכוחותינו המזויינים בחזיתות לבנון ועזה. כל אחד מאותם גופים, העוסקים בטיפוח זני העתיד של החקלאות הישראלית, עובר דרך שדה המוקשים הסזיפי של החדשנות, המחייב חזון מפוקס ונכונות ללקיחת רמות לא מבוטלת של סיכון פיננסי.
אנו נמצאים בתקופה הרת גורל לא רק בגבולות עזה ולבנון אלא גם בכול מרחבי הזירה החקלאית של ישראל. תקופה מאתגרת זו מחייבת אותנו לבנות כיפת ברזל גם בעבור החקלאות שלנו על ידי שכלול וחיזוק אותם מוסדות האמונים על המחקר והפיתוח. בלעדי מוסדות אלה השדות שלנו (אלה המבטיחים את הבטחון התזונתי שלנו, את השמירה על השטחים הפתוחים שלנו ואת הפרנסה של רבים כל כך מאיתנו) עלולים להפוך לעזובה דומה לזו אותה מצאו כאן אבותינו החלוצים.
חושבים שאני מגזים? תשאלו את הגדשנ"יק הקרוב ביותר למקום מגוריכם אם הוא סגר כבר את תוכנית הזריעה שלו לחורף הקרוב...