06/06/2022
על אף אחד מאיתנו לא יפסח הרגע הזה, בו החיים, כפי שהכרנו אותם, ישתנו באופן פתאומי.
הרגע הזה בו נתוודע על מוות של אדם יקר ואהוב
הרגע בו ההורים יבשרו על החלטתם להתגרש
הרגע בו נתבשר על פיטורים ממקום עבודתנו
הרגע בו נחשף לבגידה של בן/בת זוג
הרגע בו ישבר לנו הלב, השמיים יפלו, האדמה תקרוס ונחוש כתלויים על חוט השערה.
הדימויים הללו נולדו מהצורך לתאר את חווית הכאב הרגשי. אותה חוויה עוצמתית, שאנו כל כך חוששים ממנה, שנשתמש בכל ההגנות האפשריות, על מנת לשמור על עצמנו מפניה.
ומה אם בכל זאת נקשרנו, התאהבנו, התרגלנו ושחררנו את ההגנות?
מה עושים עם כל הכאב הזה? מה עושים עם חוסר האונים, הכעס, הבלבול ואיך לעזאזל מתארגנים מחדש?
נתחיל בזיהוי - נסתכל לכאב בעיניים, נכיר בכעס, נתבונן בחוסר האונים. בלי לשפוט! זה לא טוב או רע להרגיש כך. זה לא נורמלי או לא נורמלי. זה מה יש! ככה זה מרגיש כרגע ואין שום סיבה להתנצל.
נמשיך בתיקוף! - אחד המרכיבים ההרסניים בתהליך האבל, הוא חוסר תיקוף.
"את לא צריכה לעשות מזה עניין".
"את מושכת את זה כבר יותר מידי זמן".
"כולם כבר עברו הלאה, רק את נשארת תקועה".
"את עושה מזה יותר ממה שזה, הוא עשה לך טובה".
"עזבי שטויות, זאת היתה חרא של עבודה".
ומה עם מה שאנחנו אומרות לעצמנו?
"אני לא אמורה להרגיש ככה".
"זה לא נורמלי". "אני לא נורמלית".
"אני דפוקה, פגומה, מקולקלת". "אחרים כבר מזמן במקום אחר".
"אני מקלקלת לכולם. מכבידה עם הכאב הזה שלי. לא פלא שמתרחקים ממני".
"אני כזאת ת'צומי, עושה דרמות כמו ילדה קטנה".
מוכר?
חוסר התיקוף מצד אחרים בסביבתנו וחוסר התיקוף המופנם בתוכנו, מוסיפים כאב על כאב, ובכך מעצימים את הסבל.
הרעיון הוא לאשר לעצמנו שיש סיבה לחוויה הרגשית שלנו.
אנחנו לא אשמים במה שקרה - לא בחרנו שמה שקרה יקרה, לא רצינו במציאות הזאת ולא הכל בשליטתנו.
אנחנו לא אשמים בפגיעות הרגשית שלנו- לא בחרנו בגנטיקה שלנו וכמו שלא שאלו אותנו אם נרצה להיות גבוהים או נמוכים, כך גם לגבי שאר התכונות המולדות שלנו.
אז מה עושים?
בשלב הראשון- מ ק ב ל י ם
זכרו שעדיף לחטוא בעודף קבלה מאשר להגזים בדחיפה לשינוי!
זה מה שיש! יש לזה סיבה ואיש לא יגיד מה נכון או לא נכון לי להרגיש.
אני מקבלת שזה המצב ועם המון חמלה ועזרה ממי שיכול, מפנה מקום לאבל ולכאב שלי.
השינוי גם הוא חשוב, בעיקר אם אני מזהה התנהגויות הרסניות שתוקעות אותי. התנהגויות מרדימות, מתסיסות, הרסניות ומחבלות-
פגיעה עצמית
רומינציות (ראו פוסט נפרד בנושא)
שימוש בסמים ואלכוהול
שימוש מופרז בטינדר
הסתגרות והתבודדות וכו'
זכרו שלא קל לחולל שינוי. זו לא בושה לבקש עזרה.
נזכור שקיים בנו דחף טבעי ואנושי לנוע קדימה, לצמוח ולפרוח. שהחיים ממשיכים גם אחרי השבר, עם הכאב ולצידו.
שמהלימון אפשר להפיק לימונדה, ושלפעמים (לא תמיד ולא הכל) לטובה ושגם ממש לא חייבים למצוא את הטוב בכל דבר.
לפעמים אי אפשר וקבלה רדיקלית היא התשובה. כי כאב הוא חלק מהחיים.
