21/07/2026
נשרקה שריקת הסיום
ואני די בטוח
שאף פעם לא ראיתי
כל כך הרבה שחקנים בוכים.
החזקים, הטובים, העשירים
והקשוחים ביותר בעולם -
אנשים שיש להם הכל וכבר
זכו בהכל, פורצים בבכי מטורף
מול כל העולם ואישתו.
ראינו אותם דומעים מאושר,
בוכים מתסכול, מוציאים את הכל
בלי לדפוק חשבון.
חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר
גדלנו לתוך עולם שאמר לנו "אל תבכו", "אל תהיה בכיינים", "לא קרה כלום"
"תהיו חזקים".
למדנו להדחיק, להתכווץ,
להתבייש, ולחשוב שדמעות
הן סימן לחולשה או לכישלון
אבל האמת היא הפוכה לגמרי,
כשאדם בוכה מתוך תסכול
או אכזבה - הוא לא בכיין.
הוא פשוט אדם שאכפת לו,
עולה בו רגש עוצמתי, והוא
מסוגל להיות נוכח עם מה שעובר עליו
הבכי של השחקנים מראה לכל העולם
שמותר להרגיש.
מותר לבטא תסכול, כעס, עצב, שמחה
ומותר לבכות.
כי לבכות זה לא להרים ידיים,
לבכות זה לאפשר לגוף לפרוק את העומס,
ולהרים את הראש בחזרה לקראת הצעד הבא.
