31/05/2026
כשהמתנה שהתברכת בה גורמת לך סבל
זה כי לא השתמשת בה נכון,
לא התבוננת בה באופן שישחרר מתוכה את מה שנחוץ לך.
לפעמים, שלא נאמר, בהרבה מקרים,
היא פשוט מתנה שקשה לזהות, כי העטיפה, לא משהו.
פשוט לא ראית. זה כל הסיפור. וזה לא מוזר.
וכך קורה שכלכך הרבה אנשים ירגישו שהחיים דפקו אותם,
כי יש להם ישבן גדול
כי לא עומד להם
כי הם לא יכולים לסיים שום דבר עד הסוף
כי הם לבד
כי הם שומעים קולות
כי הם קמים בלילה לאכול
כי העולם הפנימי שלהם לא מסונכרן עם החוץ
כי הם מחוננים וזה לא באמת כיף
כי מישהו בגד בהם
כי אין להם עבודה
ועוד ועוד.
המסע לקילוף ושחרור המתנה מתוך מעטפת החוויה הקורבנית והפוצעת, לעבר מציאות של נינוחות, שמחה, פרודוקטיביות, סיפוק, שייכות-
היא חוויה מכוננת ומהפכנית- שלא מתרחשת מאליה.
ולכן רבים מאוד לא יזכו בה.
וזה טראגי לגמרי.
אולי הם יקראו את הפוסט הזה ויגידו,
עוד פלצנית שלא מבינה מזה אין אונים וכאב מוחלט.
כשהייתי בת עשרים וטראומת ההתעללות המינית שלי פרצה החוצה, וגם פנימה, קרסו לי החיים.
זאת היתה תקופה מהחשוכות בחיי.
לצד פרצי הזיכרון וחוסר התפקוד,
חוויתי עולם אפל בעוצמות בלתי נסבלות.
כשהייתי שומעת סיפורי פגיעה, צצו בתוכי תחושות פיזיות איומות,
חוש הריח שלי שבר שיאי רגישות ששיגעו אותי כשהשכנים יצאו מהמקלחת
או הכינו ביצה וכל ריח פלש לתוכי בלי יכולת לפלטר כלום.
כל צליל ששמעתי היה מעלה את הדופק עד כדי שיתוק,
החלומות היו מסוייטים.
היה קשה מנשוא להיות רותי.
וכל מה שהבנתי מזה, התפרש בי כאין אהבה וגם לא טעם.
חיים של סבל צרוף הם חיים שלא אוהבים אותי,
עולם אפל כזה של סיפורי זוועה וחוסר צדק משווע,
הוא עולם שאני לא רוצה להיות חלק ממנו.
אז לא ידעתי,
שכל התחושות האיומות שליוו אותי,
הן מתנות שאינן *נראות* כמתנות.
העיניים שלי לא ראו את הברכות, למרות שהיו מי שכן ראו.
אז לא ידעתי שאותן תחושות בלתי מווסתות,
הן המתנות התקשוריות שלי, בשלבי ההבשלה והשיוף ההכרחי שלהן.
אז לא ידעתי
שגם הפרעות אכילה יהיו מתנה,
שגם דיכאון ובדידות ועייפות,
יהיו ברכה שתגדל פירות מופלאים,
ששנים אחרכך ירפאו המוני אנשים.
לא ידעתי,
כי לא היה מי שיילמד אותי.
עברו יותר משלושים שנה.
ומה שלמדתי בהן,
זה *לראות* את המתנה עוד כשהיא עטופה.
ולא רק את המתנה שלי כמובן.
להרגיש אותה, להריח, לשמוע אותה.
לראות את הפלא שבקילוף המעטפת.
להרגיש את השלווה והמרגוע המחליפים את הסבל והיאוש-
עוד לפני שהוסרו כל הציפויים המכוערים והמכאיבים.
למדתי לראות את המתנות,
ולהבין שמה שקריטי זאת ההסכמה *שאין כאן עונשים*-
גם כשהחיים מרגישים כמו עונש.
אין כאן סבל *מיותר*.
אין כאן רצון לכלות ולחרב את הנשמה היחידה והמיוחדת הזאת.
כך שכל מה שנותר הוא להסכים שגם כאשר אין שם תחושת מתנה-
היא אכן נמצאת שם.
לקבל את מלאכת הקילוף כהתקרבות עמוקה לשקט, לאהבה,
לחמלה הגבוהה ביותר. ולהסכים להיות שם, בדרך.
זאת אני וזאת המלאכה שלי.
אספר עליה עוד בשיעור הפתוח הקרוב.
יום רביעי 10 ביוני 21:00 שעון ישראל.
מי שרוצה להצטרף למפגש (זום) לקילוף עטיפות מתנה,
שיכתוב לי הודעה
06 14386410
