24/10/2026
ב״ה
אוףףף..
למה זה קורה לי?
זה לא מגיע לי! 😖
למה דווקא עכשיו?
למה דווקא לי?
איך יכול להיות שאני משתדלת, עושה את הדבר הנכון, מאמינה בדרך - ודווקא אז מגיע משבר?
משברים, קשיים וירידות מעוררים בנו לא פעם תסכול, כעס, אכזבה ותחושה של חוסר צדק. אנחנו מנסים להבין מה השתבש, מחפשים הסבר, ולעיתים אפילו מתחילים לפקפק בדרך שבה בחרנו.
אבל אולי הקושי העמוק ביותר אינו רק במה שקורה לנו, אלא בפער שבין מה שציפינו שיקרה לבין מה שקורה בפועל.
אנחנו רוצים להבין את התמונה כולה, לדעת לאן הדברים מובילים ולקבל תשובות כבר עכשיו. וכשאין לנו תשובות, קשה לנו להאמין שגם בתוך חוסר הוודאות עשויה להתרחש התקדמות.
כאן נכנסת לתמונה האמונה.
✨ פרשת השבוע שלנו, פרשת ״לך לך״, מלמדת אותנו שיעור עמוק על הדרך שבה אנחנו מפרשים את מה שקורה בחיינו.
הקב״ה מצווה את אברהם אבינו לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, וללכת אל ארץ שיראה לו. הוא מבטיח לו ברכה, שגשוג ועתיד גדול.
אברהם יוצא לדרך. הוא עוזב את המוכר והבטוח, נאחז בהבטחה האלוקית ומתקדם אל הלא נודע.
אבל אז, דווקא כשהוא מגיע לארץ המובטחת, פורץ רעב כבד. אברהם נאלץ לרדת למצרים, ושם נלקחת שרה לבית פרעה.
רגע, איך זה מסתדר?
הרי אברהם עשה בדיוק את מה שהתבקש לעשות. הוא האמין, ציית והלך בדרך שהבורא הורה לו. אז למה המציאות שפוגשת אותו נראית הפוכה לחלוטין מההבטחה שקיבל?
כאן טמון אחד השיעורים העמוקים של הפרשה: לא כל מה שנראה כמו נסיגה הוא בהכרח סוף הדרך, ולא כל מה שאיננו מבינים מעיד על כך שאיבדנו את הכיוון.
אנחנו נוטים למדוד את הדרך לפי מה שאנחנו רואים ברגע הזה. אם הדברים מסתדרים אנחנו מרגישים שאנחנו במקום הנכון. אם הם משתבשים אנחנו מתחילים לחשוב שאולי טעינו, שאולי הדרך אינה נכונה, ואולי אפילו ננטשנו.
אבל מה אם התמונה שאנחנו רואים כרגע היא רק חלק קטן מהסיפור כולו?
אברהם אינו יודע מראש כיצד יתפתחו האירועים. הוא אינו מחזיק בידיו את כל התשובות. ובכל זאת, הסיפור המקראי ממשיך ומלמד אותנו שגם בתוך המציאות המורכבת הזאת, הדרך שלו נמשכת.
הירידה למצרים הופכת לחלק מסיפור חייו, והוא יוצא ממנה ברכוש רב.
אין פירוש הדבר שכל קושי נועד להסתיים ברווח חומרי, שכל משבר יובן לנו מיד או שכל כאב ייעלם כפי שקיווינו. אלא שהאמונה מאפשרת לנו להחזיק באפשרות שגם כשאנחנו עדיין לא רואים את התמונה השלמה, יש משמעות להמשך הדרך.
האמונה אינה מחייבת אותנו להבין הכול. היא מאפשרת לנו להמשיך גם כשאנחנו לא מבינים.
🌴 אז איך לוקחים את המסר הזה אל החיים שלנו?
כשאנחנו חווים משבר, הצעד הראשון הוא לא להילחם בעצם העובדה שהוא קרה.
מותר לכאוב. מותר להתאכזב. מותר לשאול שאלות ולהרגיש שהמציאות קשה לנו.
קבלת המציאות אינה אומרת שאנחנו אוהבים את מה שקרה, מסכימים איתו או מוותרים על האפשרות לשנות אותו. היא אומרת שאנחנו מפסיקים לבזבז את כל הכוחות שלנו על המאבק במה שכבר התרחש, ומפנים אותם למה שביכולתנו לעשות עכשיו.
במקום לשאול רק: ״למה זה קורה לי?״
אפשר להתחיל לשאול גם:
״מה אני צריכה עכשיו כדי לעבור את התקופה הזאת?״
״מה עדיין נמצא בשליטתי?״
״איזו בחירה תעזור לי לצעוד מכאן קדימה?״
אנחנו לא תמיד יכולים לבחור את האירועים שמתרחשים בחיינו, אבל אנחנו יכולים ללמוד לבחור כיצד לפרש אותם, כיצד להגיב אליהם ואיזו משמעות לתת להם.
וכשאנחנו משלבים את הבחירה הזאת עם אמונה בבורא עולם, אנחנו מאפשרים לעצמנו לעבור את הדרך עם פחות מאבק פנימי, יותר סבלנות ויותר אמון גם ברגעים שבהם התשובות עדיין נסתרות מאיתנו.
אולי לא נבין היום למה הדרך התעקלה.
אולי רק בהמשך נגלה מה למדנו, מה השתנה בנו ואילו אפשרויות נפתחו בפנינו.
ואולי לא נקבל תשובה מלאה לכל שאלה.
אבל אנחנו לא חייבים לדעת כיצד יסתיים הסיפור כדי לבחור להמשיך לכתוב אותו.
כי לפעמים, הצעד החשוב ביותר בדרך קדימה הוא להפסיק לפרש כל ירידה כהוכחה לכך שנכשלנו ולהסכים להמשיך לצעוד גם מתוך חוסר הוודאות.
יהי רצון שנזכה לאמונה שמחזקת אותנו, ללב שיודע לקבל גם את מה שאינו מבין, ולכוחות להמשיך להתקדם מתוך אמון בבורא עולם ובדרך שהוא מוביל אותנו בה. 🙏
אורית לב | מאמנת מנטלית | מרצה | מנחת סדנאות🌴
